התערוכה החדשה בסדנא לאמנות תערוכה חדשה מפנה מבט למאבק יוצאי אתיופיה. כותרת התערוכה – “איקס X” מאזכרת את מחוות הידיים המוצלבות בהפגנות וגם את פעולת הפסילה, בין אם מדובר בפסילת מנות דם או בפסילה של דיירים למגורים.

בתצוגה: מחסומי משטרה ארוגים (ענבל אגוז), דגלים צבעוניים גיאומטריים מעולם של טקסים ותהלוכות (גילי אבישר), חולצת טריקו גדולת ממדים (גרעין קהילתי ראשל”צ בשיתוף מעצבת האופנה אפרת בנדיסלאב) וסדרות של צילומים (גדעון אגז’ה ומאיר ויגודר).

החלק הארי בתצוגה יוקדש לסדרת עבודות של הצלם גדעון אגז’ה, שתיעד את מחאת הצעירים בגליה השונים: במחוות הפרפורמטיביות ובאמצעות הצלבת הידיים בצילומי המפגינים שלו, מסמנים המצולמים כי הם אינם חמושים ואינם אלימים.

לצד סדרות צילומי המחאה יוצגו צילומיו של מאיר ויגודר משנות ה-70. ויגודר תיעד את מאבק הפנתרים השחורים ואת העימותים עם רשויות החוק וחלק מצילומיו צולמו אף הם באותו אתר ממש של בניין עיריית ת”א. הצילומים יופיעו כמעין הערה תקופתית, המאפשרת להציב את המחאה הנוכחית בפרספקטיבה של זמן ומקום. הצבה כזו בוחנת את נקודות הדמיון והשוני בהתקבלות או אי התקבלות של קבוצה, בהדרה מצד החברה ובתחושת אי-שייכות, ואת היחסים עם מוסדות החוק.

מחאת יוצאי אתיופיה רלוונטית לילידי הארץ הוותיקים כיוון שהיא שבה לאתגר את מושג “כור ההיתוך”, אחד הערכים הטעונים עליהם מושתתת החברה הישראלית מאז הקמת המדינה. המחאה היא גם הזדמנות להאיר את הנקודות בהן נפרמים ומתערערים החוטים העדינים, הדמיוניים, שניסו לכרוך קבוצות אתניות שונות עם המדינה ומוסדותיה.

בשנים האחרונות עסקו תערוכות רבות בפוליטיקה של הצבע, בהגירה ובעולים בעיקר סביב סממנים של תרבות ומסורת. תערוכות אחרות עסקו במחוות של מחאה ומופעיה הגופניים והצורניים במרחב הציבורי. התערוכה הנוכחית אינה הערה כללית על גזענות, על אחרוּת או  על שחורוּת, אך היא כן מפנה מבט לקבוצה מסוימת של אזרחים הנוכחים במרחב הישראלי בזמן נתון. הם צועדים וחוסמים כבישים, ממלאים את הכיכרות והרחובות. שאלת ההתקבלות והנראות במרחב הציבורי נפתחת מחדש כשהקבוצה כמו תובעת מחדש את מקומה במרחב.

בתקופה זו בה אנו ערים ל”טעויות” בזיהוי ולשיפוט מהיר, על פי מראה וצבע עור, בימים בהם טעות בזיהוי מובילה לאלימות ולהרג של חפים מפשע, נשאלת שאלה על נראות, על דמיון חזותי ועל שוני על נאמנותה של קבוצה. תערוכה זו מסמנת ומבליטה את אזורי העימות שנצבעים דרך צבע, מוצאת ובוחרת להעלות קונפליקטים כאקט דמוקרטי, כשהיא חותרת תחת טיוח ההבדלים והישראליות של כור ההיתוך.