הקיר הרביעי, תערוכה | The Fourth Wall, Exhibition

הקיר הרביעי

מאיה אטון, דגנית בן אדמון, דנה יואלי

אוצרות: אלפא חיימוב ואורית חסון ולדר

15.12.2018

 *English follows below 

“הקיר הרביעי” הוא מונח מתחומי התיאטרון והקולנוע המתאר קיר שקוף ובלתי נראה החוצץ בין הבמה או הסצנה המצולמת לבין הצופה. המונח נקשר למהות תערוכה זו שבה הפְּנים (של בית, של רגעים אינטימיים הרשומים בזיכרון) מתערבב עם החוץ (רחוב, זהות לאומית, דברים המוגדלים פי כמה וכמה ונראותם בולטת ומוחצנת). בתערוכה, הקיר הרביעי אשר הגן על הפְּנים מפני החוץ, מתמוסס ונעלם, והצופה כמו צועד פנימה אל התוֹך הרך והפגיע של עבודות האמנות.

הולדת התערוכה ברצון להתעכב על הממד הצוּרני-אדריכלי של שכונת רמת אליהו שבה נמצאים הסדנה וחלל התצוגה. הצורות, הצבעים והדגמים שקלטו שלוש האמניות במרחב הציבורי – חזיתות הבניינים, המבנים התעשייתיים והמרכזים המסחריים – הם נקודת המוצא של התערוכה. אחרי שסיירו בשכונה, תרגמו האמניות את שראו בהקשרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שהם חלק מהשפה האמנותית הייחודית לכל אחת מהן.

שכונת רמת אליהו היא אחת מערי החולין(1): שכונת מגורים כמוה יש רבות, שכונות שבהן מתנהלים חיי היום יום ללא זוהר ומסתורין. החזית האפרורית המודרנית, היא מאיץ ליוזמות פרטיות זעירות של הוספת אזורי צבע חמים שנועדו לשפר את סביבת המגורים: צורות אדמדמות על סורג, החלפת מעקה מרפסת סטנדרטי במעקה דקורטיבי בצבעי בורדו, קיר ורוד-מסטיק המסמן מבחוץ דירה אחת במרכזו של בלוק דירות אפור.

מאיה אטון רואה בתוספות צבע ספונטניות אלה ניסיון להוסיף רעננות ויופי- כמו איפור הפנים בסומק בגוון ורדרד. הצבעים שדהו בשמש מכמירי לב, שריד לאיפור שנמחה ונמרח, ולחילופין מעלים על הדעת אדם שהסמיק, ומנסה בכל כוחו לא לבלוט. סומֶק, פסל הפודרייה שבנתה אטון, אביזר איפור אינטימי שהוגדל לממדים על-שימושיים, מצויד באבקת סומק בגוון ורוד עתיק הדומה לצבעים שמופיעים ברחובות השכונה. בפודרה הדחוסה מוטבע סמל גרפי הלקוח מקישוטים גיאומטריים שבהם הבחינה האמנית על חזיתות הבתים וכך מונצחת החזית הציבורית באבקה העדינה לשימוש אישי.

בְּקִיעַ, מיצב הדגלים הגדולים של דנה יואלי הוא תעתוע בין זיכרון אישי לאתוס לאומי. קירות רכים – ספק גדרות אבנים, ספק קירות הנצחה – שכמותם נמצא בכל עיר ובזיכרונות הילדות בארץ. יואלי מגדילה צילומים של שברי אבנים ובלוקים מקירות וגדרות בשכונת רמת אליהו ומדפיסה אותם על בד לשילוט חוצות. בין אבני הגדר המוגדלות חבוי דיוקן קטן של קיסרית האימפריה הביזנטית תיאודורה, כפי שהונצחה בפסיפס לפני מאות שנים בעיר וורונה שבאיטליה. הצילום היה תלוי בבית משפחתה של האמנית והוא מהווה עבורה זיכרון ילדות חשוב. האמנית הטמינה קטע מהדיוקן שנצרב בזיכרונה הפרטי – עין אחת, רבע כתר, ושליש מהפנים הקיסריות – בין האבנים והשברים של זיכרונות ילדות קולקטיביים. כמו הפודרייה של מאיה אטון שגדלה פי כמה, גם הדגלים התופסים את כל גובה חלל הגלריה מאירים רגע מוכר ובנאלי באור גדול. במעבר למדיום צילומי הפכה התחושה של אבן מחוספסת למשטח חלק, בעוד השברים והאבק של המיתולוגיה השכונתית מתמזגים עם ההוד וההדר של המיתולוגיות העתיקות.

כשהיא נזכרת בנסיעה לאורכם של הרחובות בשיכונים שבעיר ילדותה באר שבע, מדמיינת דגנית בן אדמון את חזית הבניינים הארוכה המסתירה מאחוריה עשרות דירות, כמוסות חיים המקודדות בדגמים, בצורות ובצבעים שבחדרי המגורים המשפחתיים ובחדרי השינה. הטקסטיל הביתי – הביגוד, הווילונות, המפות – מחצין את התשוקה לבלוט ולהתהדר במָקום שבו נוכחים דווקא חזרתיות אפרורית ושכפול. הבד, בהיותו חומר העוטף את הגוף מרגע היוולדו, מדבר בשפה אוניברסאלית של מגע וראייה מישושית(2) במיצב Inside-Out מייצרת האמנית, במהלך של טרנספורמציה מודרניסטית המערבת הפשטה וצורות גיאומטריות, “ארכיון בדים” שבאמצעותו היא חושפת בפני הצופים את פְּנים הדירות הבנויות זו לצד זו ובו בזמן מנכיחה את הרחוב- הפְּנים מושלך אל החוץ. כמו דנה יואלי, גם בן אדמון בונה קיר רך- אך בעוד הקיר הגמיש של יואלי נבנה על ידי הקצנה וחיקוי, בזיקה לזיכרון קולקטיבי של הנצחה ומיתוס לאומי, הקיר הרך והמרופד של בן אדמון נבנה כחפץ הגנה על יקיריה גם בידיעה שזהו חיקוי בלבד.

אלפא חיימוב

(1)ד”ר רועי ברנד, The Urburb – קטלוג הביתן הישראלי של הביאנלה ה- 14 לאדריכלות בוונציה (עורכים ר’ ברנד וא’ שלום), הוצ’ שטרנהל ספרים, 2014, עמ’ 276.

(2)את ההשראה לצמד מילים זה קיבלתי מתוך מאמרה של אירנה גורדון “החוש הטקסטילי”.

גורדון אירנה, (2015), החוש הטקסטילי, בתוך: ברטל,א’, זהבי ר’, ארליך ע’ (עורכים), מחשבות על קראפט (עמ’ 3387-406), תל אביב: רסלינג.

The Fourth Wall

Maya Attoun, Dganit Ben Admon, Dana Yoeli

Curators: Alfa Haimov and Orit Hasson Walder

Opening: Saturday evening, December 15, 2018

The Fourth Wall is a concept from theatre and cinema describing an invisible transparent wall dividing the stage or photographed scene from the viewer. The term is linked to the essential nature of this exhibition in which interiors (such as homes, or intimate moments engraved in memory) blend with the external (the street, national identity, enlarged several times to exaggerate their visibility and make them stand out). The “fourth wall” which protects the interior from the outside melts away and disappears in this exhibition, leaving the viewer to seemingly stride right into the artworks’ soft, vulnerable core.

The exhibition was conceived in the wish to take time to consider the aspect of architecture in the Ramat Eliyahu neighborhood, where the Art Workshop and Gallery are located. The forms, colors, and patterns that the three artists perceived in the visual public space formed by the residential, industrial, and commercial buildings constitute the exhibition’s point of origin. After touring around the neighborhood, the artists translated what they saw into the sociopolitical-cultural contexts that form part of each one’s unique art language.

The Ramat Eliyahu neighborhood is one of Israel’s “urburbs”[1] : a fragmented hybrid of urban and suburban, a residential neighborhood among many in which daily life goes about without any glamour or mystery. The modernist grey façade is a catalyst for small private enterprises in which residents have added areas of warm color designed to improve the environment, such as reddish forms of a window bar, a decorative burgundy-colored railing replacing a standard balcony railing, a bubblegum-pink wall marking the outside of a single apartment at the center of a grey cinderblock housing project.

Maya Attoun considers these spontaneous additions of color an attempt to add freshness and beauty – like adding pinkish rouge to the face. The colors that have faded in the harsh sunlight, remnants of makeup that smeared and was erased, often bring to mind a person who blushed but makes utmost attempt not to stand out. “Somek[compact],Attoun’s sculpture made of shapes of makeup or blusher compacts, an intimate accessory enlarged to an unusable size, is filled antique rose blush similar to the colors appearing in the neighborhood streets. The dense powder is stamped with a graphic logo taken from the geometric decorations the artist noticed on the building facades, thus memorializing the public façade with the delicate rouge meant for personal use.

Bekia” [splittable] the large flag installation by Dana Yoeli is an illusion between personal memory and national ethos, with soft walls which may be read as stone walls or perhaps walls of a memorial such as found in each Israeli city and in the childhood memories of most Israelis.Yoeli enlarged photographs of broken stones and blocks from walls and fences in the Ramat Eliyahu neighborhood then printed them on sheets used for large-scale outdoor billboards. Among the enlarged images of stones making up the wall is a small portrait of the Byzantine Empress Theodoraas commemorated in a centuries-old mosaic in Verona, Italy. The photograph was hanging in the artist’s childhood home, constituting an important memory for her. The artist hid a portion of the portrait, indelibly imprinted on her private memory – just one eye and a quarter of a crown, a third of her face – among the broken stones of collective childhood memories. Like Maya Attoun’sblusher compact enlarged several times, the flags are huge, taking up the full height of the gallery space, illuminating a familiar banal moment. The transition to the medium of photography transformed the sensation of rough stone surface into a smooth area while the fragments and dust of the neighborhood’s mythology blend with the glory and splendour of ancient mythologies.

Dganit Ben Admon remembers riding through the streets of Beersheva as a child, passing by the mass housing blocks. The memory evokes thoughts of how the long facades of the project concealed dozens of apartments. Filled with life, the housing blocks are encoded in the patterns, forms, and colors of the living rooms and bedrooms: domestic textiles of clothing, drapery, tablecloths, externalizing the passion to stand out and show some beauty in a place in which the repetitive greyness and replication are strongly present. Fabric, as material wrapping the body from the moment of birth, speaks in a universal language of contact and tactile vision[2].In her installation Inside-Out, the artist creates a “textile archive” through a modernistic her modernistic transformation blending abstraction and geometric shapes. Through this archive she reveals to the viewers the interiors of the apartments stacked up and placed side by side, while at the same time, making the street present in a process in which the interior is projected outward. Like Dana Yoeli, Ben Admon also builds a soft wall – but while Yoeli’s flexible wall was built through imitation and taking things to the extreme in its link to the collective memory of commemoration and national mythos, Ben Admon’s soft, upholstered wall has been constructed as an object protecting her dear ones, even though she knows that it is merely an imitation.

Alfa Haimov

[1] Dr. Roy Brand, in The Urburb: Patterns of Contemporary Living, Catalog of the Israeli Pavilion of the 14th Venice Biennale for Architecture, Brand, R. and A. Shalom (eds.), (Sternthal Books, 2014), p. 276.

[2] My inspiration for the term is from Irena Gordon’s article on “Woven Consciousness” (2015) in Mahshavot al craft (Thoughts on craft), Bartal , U., R. Zehavi, and E. Ehrlich (eds.), (Tel Aviv: Resling), pp. 387-406.

שירת גברים, תערוכה | Men Singing , Exhibition

שירת גברים / מישל פלטניק

אוצרת: אורית חסון ולדר

*English follows below

רקיעות ברגליים, מחיאות כפיים ושירה הם רק חלק מרפרטואר המחוות במיצב הווידיאו של האמן מישל פלטניק, אשר נוצר במיוחד לגלריית הסדנא לאמנות.

כשהם ישובים או ניצבים, צועדים במקום או עומדים, משחזרים שלושת הגברים שירים וסיפורים ששמעו בילדותם ובצעירותם. שם התערוכה רומז לאיסור על שירת נשים והדרתן ממקומות ציבוריים, שעולה לכותרות בתדירות הולכת וגדלה, ומולו מוצבת דווקא שירה אזרחית של גברים במרחב הפרטי. אל מול אפליה של נשים והדרתן מהספרה הציבורית מספר האב דווקא על תחושות של הזנחה שחש כגבר עולה בקהילה האתיופית ביחס לטיפוח הנשים בנות הקהילה.

התערוכה מוקדשת לגברים בני דורות שונים מן הקהילה האתיופית הנוכחים בחלל בקולם ובשירתם. בפינות שונות בחלל החשוך הם “מאירים” כמו גחליליות על יחידות הקרנה אינטימיות. האובייקטים (מוטות מתכת דקיקים) משתלשלים  מן התקרה וכמו צומחים מן הרצפה ומזכירים בגודלם ובצורתם משוטי סירה. בחלק ממיצב הווידיאו נעצרת התנועה ושני הגברים נותרים קפואים לכמה שניות בעוד האדם השלישי ממשיך לשיר ולזוז ולהפך. כמו בשחזור אירוע היסטורי, גם כאן קיימת חזרה מאוחרת לסיטואציה מהעבר אשר נחרטה בזיכרון. השחזור באמצעות הדימוי הנע מקיים חזרה כפולה: הגברים  חוזרים אל הרגע בילדותם והוא מוקלט בשנית. האדם אשר נטל חלק באירוע המוקדם מעניק לו למעשה משמעות חדשה. כך שירת הבנים שנולדו בישראל או עלו אליה, מעניקה פרשנות מחודשת לטקסטים של השירים. הופעתם מחדש שרים באמהרית, כגברים צעירים הגאים בתרבות האם ודוברי השפה, מהווה פעולה אישת כמו גם פוליטית.

פלטניק, עולה מצרפת, עוסק במרבית עבודותיו ביחסים בין אבות ובנים ומבקש לפענח יחסים בין דוריים חוצי יבשות וארצות באשר הם. הצטלבות הביוגרפיה של המהגרים הצעירים מאתיופיה ותהליך ההגירה השונה מאוד של האמן חושפת את רגעי המעבר וההחלפה של שפת ארץ המוצא בשפה העברית. העבודה שואלת מה נרשם בזיכרון, מה ניתן להעביר ולתווך בשפה אחרת לעומת מה שנשמט בדרך ואובד.

עבודת הווידאו בהשתתפות: בלאי אבבה, ג’מרה אבבה, אגר אספה\

בגלריה של כל הדברים: מייפל ואגוז

ב”גלריה של כל הדברים”, חלל תצוגה מחוץ למעגלי האמנות ובהשראת חדרי הפלאות, מציב בוריס קרביץ, מאייר ומעצב תפאורה, צעצועי עץ שחלקם קשורים לעולם הילדות ומקצתם אינם תמימים וילדיים כלל. בין פסליו: דמויות של לוחם, בעלי חיים ומטריושקה בדמותו. בארון מוצבת גם עבודה הנושאת גוון פוליטי ונושאת את השם “צב הריסה”, מעין הכלאה בין צב לדחפור הריסה. קרביץ מתייחס בעבודה לחוויה שחווה בביקוריו בבקעה אצל חקלאים ערבים ולצווי הריסה הניתנים למשפחות רועי הצאן בצפון בקעת הירדן.

בערב הפתיחה יתקיים מופע המחול: צורת תרבות של חברי קבוצת תרבות עם הכוריאוגרפית רננה רז העבודה, שהחזרות עליה נערכו בסטודיו בסדנא לאמנות ,עוסקת בצורות וחוקרת את ההיבטים הכוריאוגרפיים ואת ההקשרים התוכניים והרגשיים הגלומים בצורות: צורות כאובייקט גיאומטרי וצורות כשיקוף וייצוג של רעיונות או ערכים. העבודה בוחנת כיצד אנו מתבוננים בצורות, את האופן בו צורות נחוות בראי הזמן .העבודה שואלת באילו צורות מתלכדות קבוצות ובאילו הפרט ומה קודם למה רעיון לצורה או צורה לרעיון.

 רקדנים: אדר רוני, אייזנר נדב, ברקן זואי, גל דורין, לובין מיכל, לניר גילי, מוכיח שקד,מנטל מאיה, רגב לבנה, רוזנברג מעיין ושחר שיבולי

על רננה רז – רננה רז: כוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת רב-תחומית עבודתה מאופיינת במקוריות ובחדשנות. ביצירותיה משלבת דיסיפלינות שונות כתיאטרון ופרפורמנס. בעבודותיה בוחנת את מקומו והשפעתו של ההקשר על האופן בו מתקבל התוכן. זוכת פרס שר המדע התרבות והספורט ליוצרים צעירים לשנת 2002,2003,2006. זוכת פרס רוזנבלום לשנת 2006.

בין עבודותיה: YouMake ReMake   הכולל תגובות מבוימות לקטעי יוטיוב המתרחשות על הבמה, ‘השימוע’, אירוע תיאטרלי בעקבות פרשת המורה אדם ורטה, יצירותיה מוצגות בארץ ובעולם.

Men Singing / Michel Platnic

Curator: Orit Hasson Walder

The festive opening reception was held on Sat. evening, Sept. 1, 2018

***

Men stamping their feet, clapping hands, and singing are only some of the repertoire of gestures in artist Michel Platnic’s new video created especially for the Ramat Eliyahu Art Workshop Gallery.

Whether sitting or standing, marching or standing in place, the three men present songs and stories recalled from childhood and youth. The title of the exhibition hints at the prohibition of men hearing singing by women, and the women’s exclusion from public spaces, on the rise in headlines in Israel. In contrast are the songs by male laymen in the private space. When referring to the exclusion of women, the father narrates a story about his feelings of being neglected by the community as a male immigrant from Ethiopia, since it is the women who are mostly being nurtured by the women of the community.

The exhibition is devoted to the multiple generations in the Ethiopian community present in the space through their voices and singing.  They “illuminate” various corners of the darkened space like fireflies as the spotlights shine on them, creating intimate spaces. The size and shape of the thin metal rods slinking down from the ceiling and which seem to grow out of the floor are reminiscent of oars. In some sections of the video, two out of the three men are “frozen” for a few seconds while the third continues to sing and move, and vice versa. As in a re-enactment of an historical event, here, too, the men re-enact a past situation imprinted in their memories. The re-enactment by the moving figure is a double repetition: the men repeat the moment from their childhood, which is then re-recorded. The man who participated in the earlier event adds a new meaning to the event. Songs by the sons born in Israel or who immigrated to Israel provide a new interpretation to the texts. The reappearance of these songs in Amharic sung by young men, Amharic speakers proud of their mother tongue and cultural heritage, constitutes a personal as well as a political act.

Michel Plotnic, a multidisciplinary artist who immigrated from France, engages in intergenerational relationships, seeking to decode relationships crossing continents and countries in most of his works. The juncture of the biography of the young immigrants from Ethiopia with the artist’s own very different biography exposes the moments of transition and replacement of one’s native language with Hebrew. The video interrogates memory, what and how it is recorded, what can be transmitted and mediated in another language compared to what is left out on the way and lost.

Participants in the video: Belay Abeba, Jamara Abeba, Agar Asepa.

***

In the Gallery of All Things: MAPLE & WALNUT

The Gallery of All Things is an alternative exhibition space in the spirit of the 19th century “cabinet of wonders.” Boris Kravitz, illustrator and costume designer is exhibiting wooden toys, some of which are associated with childhood while others are not at all innocent or childish. Among his sculptures are warrior figures, animals, and a self-portrait on a matriyushka – nestling dolls. In the cabinet is a political work with the title a pun in Hebrew – Demolition Order / Turtle, a hybrid between a turtle and bulldozer used for demolition. Kravitz refers to his experience in Baka-al-Gharbiyeh visiting Arab farmers, and witnessing the demolition orders given to sheep-herding families in the northern Jordan Rift.

***

Opening night featured Culture Form/ Tzurat Tarbut by Choreographer Renana Raz and dancers from the Tenuat Tarbut/Cultural Movement dance group.

Rehearsals were held in the studio at the Ramat Eliyahu Art Workshops site for this work engaged in forms, studying the choreographic, emotional, and content associations embodied in forms: forms as geometric objects and as reflecting and representing ideas or values. The piece examines how we observe forms, asking which came first – the idea or the form? In what forms do groups take shape, and in which details and ways are forms experienced as seen through time?

Dancers: Roni Adar, Nadav Eisner, Zoe Barkan, Doreen Gal, Michal Lubin, Gili Lanir, Shaed Mochiah, Maya Mantal, Levana Regev, Maayan Rosenberg, Shahar Shiboli

Renana Raz: Choreographer, dancer, multidisciplinary creative artist, her work is characterized by originality and innovation. Raz integrates various disciplines such as theatre and performance in her dance, examining the place and impact of context on the way in which content is accepted. Awarded the Minister of Science, Culture and Sport Prize for a Young Artist for 2002, 2003, and 2006. Her works include   “YouMake ReMake,” with staged responses to YouTube clips onstage, and “The Hearing,” a theatrical production based on the affair of the teacher Adam Varta. Renana Raz’s works are presented in Israel and abroad.


שכונת אביבה |הגלריה של כל הדברים The Aviva Neighborhood | The gallery of everything

בגלריה של כל הדברים, חלל תצוגה לאמנים מחוץ למעגלי התצוגה הקאנוניים, מציגה  רחל נבון, תושבת העיר ואמנית פסיפס, את העבודה :שכונת אביבה  ובה צמחייה ישראלית עשויה פסיפס של קקטוסים ועצי דקל כמחווה לדקלים שניזוקו בגן המושבה.


כיתת אמן עם אורי ועלמא גרשוני Master Class with Uri Gershuni and Alma Gershuni

כשעלמא היתה ילדה אסף אותה אורי מבית הספר. הקניות, השוקו הבננות ועוגת הקרם, שקנו בדרך הביתה הפכו בסופו של דבר לטבע דומם אותו ציירו. בסדנה שהעבירו בסדנא לאמנות לכיתת אמן לילדי בית הספר ויתקין בשכונת רמת אליהו שוחזרה אותה ארוחת בוקר ושוב רשמו הילדים את המצרכים לפני שנאכלו. העבודות הללו יוצגו בגלריה של כל הדברים, ארון תצוגה לעבודות מחוץ למעגלי האמנות .


לא חשוב לא חשוב , תערוכה | It’s not important, doesn’t matter , Exhibition

לא חשוב לא חשוב, עלמא גרשוני ואורי גרשוני, הסדנא לאמנות רמת אליהו, אוצרת : אורית חסון ולדר

English follows below

“בבית הספר הייתה לי הפתעה דוד פרה שאני אוהבת בא לקחת אותי.” כך מתחיל הטקסט שנכתב לפני 15 שנה וכך ממשיך: “ועכשיו אמרתי לדוד פרה את כל מה שכתבתי עכשיו ועכשיו אמרתי לו את כל מה שעשינו עד עכשיו וגם הזכרתי לו מה לכתוב וצרחתי עליו: לא חשוב לא חשוב“.

 

בתערוכה המשותפת לעלמא גרשוני ולאורי גרשוני הם חוזרים לעבודה משותפת שיצרו לפני 15 שנה והיא מהווה עוגן קונקרטי לתערוכה. ביצירה זו יש, לדבריהם, רגע מכונן בו הובן מעשה היצירה בהקשר לזמן ומשך והכרה בכך שהרגע עליו מדווחים הוא לעולם הרגע שאחרי. לצד נוכחות העבר מתקיים עכשיו מפגש בזמן הווה וממשיך את העיסוק בעבר, ב”תולדות” וב”אבות האמנות והצילום”.

    זו אינה עוד תערוכה רכילות משפחתית על שושלת גרשוני, גם לא תערוכה בנוסח: “אבות ובנים” אך עם זאת הקשר המיוחד בין אורי הדוד ועלמא האחיינית הוא מרכיב חשוב בהתהוות התערוכה.

חלל הגלריה הופך למעין “מוזיאון זוטא” בו המוצגים מקוטלגים וממוספרים ויש בו דגש על אופני התצוגה ולא רק על האובייקטים האמנותיים. התלייה המעורבת טווה חוטים בין האוסף של אורי לבין הציורים של עלמא ובמרכזה יחסי ציור וצילום והחשדנות ההדדית בין המדיה.

    ריבוי המודלים, ה”טבע דומם”, דיוקנות ושאר הנושאים עובדים ככלי משחק השאולים מתולדות האמנות ולעולם של מאסטרים בציור וצילום: טורסו, פסלים יווניים, העתקים של יצירות מקור, כל אלו מזמינים מחשבה אודות מתודה ותרגול של ציור. התערוכה מציעה מחשבה חדשה על חיקוי, על שיכפול ועל חזרה, כשצילום וציור מהדהדים אחד את השני.

    אורי, הצלם מופיע הפעם, כבעל האוסף, בתפקיד המשמר, המקבע, זה שלוכד דימויים, והופך כדבריו “דבר זר לשלו”, כך הוא מציג צלמים יידועי שם: וויליאם הנרי פוקס טלבוט, נדאר, לני ריפנשטאל לצד צלמים אנונימיים שהוא אוהב שהקשר שלו עם תצלומיהם גם הוא אינטימי. הצגת האוסף הוא צעד נוסף הממשיך מהלכים קודמים בהם אורי צילם את הבית של טלבוט מאבות הצילום ומהלכים של חזרה לטכניקות מראשית ימי הצילום.

     עלמא ציירת ריאליסטית שזו לה תערוכת בכורה מציגה רישומים, ציורי שמן ועבודות בטכניקת גריזיי ובהן פורטרטים, ציורי נוף וטבע דומם. גם כשהיא ניצבת מול מודל נתון מראש, היא מטעינה אותו בנשימה נוספת משלה. המבט שלה חודר את שכבות המודל המחזיר(ה)לה מבט .היא “מחייה” במכחולה קבקבים אדומים, מעירה מודליסטיות מנומנמות משנתן ובעבודותיה נוכח תמיד משהו נוסף שהיא מראה לנו: זווית פה מעוקמת, עגמומיות קלה כשהמקצב הרישומי, ציורי שלה מצטרף ל”ראיית הרנטגן” .עלמא לעולם מתרגמת לנו הצופים ללא חנופה ושיקולים אסתטיים של טעם טוב, ומוסרת מצג נתונים של מה שראתה ברגע שלפני.

    כשעלמא היתה ילדה אסף אותה אורי מבית הספר. הקניות, השוקו הבננות ועוגת הקרם, שקנו בדרך הביתה הפכו בסופו של דבר לטבע דומם ונוצר הטקסט המשותף.

בסדנה שהעבירו בסדנא לאמנות לכיתת אמן לילדי בית הספר ויתקין בשכונת רמת אליהו שוחזרה אותה ארוחת בוקר ושוב רשמו הילדים את המצרכים לפני שנאכלו. העבודות הללו יוצגו בגלריה של כל הדברים, ארון תצוגה לעבודות מחוץ למעגלי האמנות .

בחלון אמנית תציג עדנה אוחנה פסל חדש בשחור לבן שהוא מעין הכלאה בין מגהץ שעווה ושיער, הקורץ למסורת הרדי מייד בדאדא אך גם מתכתב עם אמנות פמיניסטית המשלבת אלמנטים גופניים. צירוף השיער השחור למגהץ הלבן מנסח מחדש את המרחב הדומסטי של עבודות הבית ומאתגר תפיסות בנוגע לתפקידים נשיים.

 

Never mind, never mind / Alma Gershuni and Uri Gershuni

Curator: Orit Hasson Walder

“When I was at school, I had a surprise: My beloved ‘Uncle Cow’ came to pick me up.” That’s the beginning of a text written 15 years ago. It continues: “Then I told ‘Uncle Cow’ everything I wrote now and now I told him everything we did up to now and reminded him what to write and yelled at him, Never mind!”

In this joint exhibition, Alma Gershuni and Uri Gershuni return to the artwork they made together 15 years ago, which is the concrete anchor of the exhibition. They described the work as being a foundational moment in which the act of creation was reconstructed in the context of time and duration. With that, they recognized that the moment on which they report is forever the moment after the event. Alongside the presence of the past, an encounter now takes place in the present, continuing their engagement in the past, in “history” and the “founding fathers of the art of photography.”

This is not another exhibition of family gossip about the Gershuni dynasty, nor is it an exhibition of two generations of artists, and yet, the unique relationship between Uri and his niece Alma is an important element in how the exhibition came into being.

The gallery space has been turned into a kind of miniature museum in which findings have been catalogued and numbered, with the emphasis on modes of exhibition, not only on the art objects. The diversity of the hanging creates a web of lines between Uri’s collection and Alma’s paintings; at the center lie the relationship between painting and photography and the mutual distrust between the two mediums.

The many models, still life, portraits and other subjects work as tools of the game borrowed from art history and the world of the great masters of painting and photography: the torso, Greek sculpture, copies of original masterpieces – all stimulate thoughts on the method and practice of painting. The exhibition offers a new way of thinking about mimesis, replication and repetition, with photography and painting resonating with each other.

Uri, the photographer, appears this time as a collector, in the role of the conservator, the one who determines the canon, he who captures images, and, as he states, transforms “something foreign into his own.” He presents well-known photographers: William Henry Fox Talbot, Nadar, and Leni Riefenstahl alongside of anonymous photographers whose work he loves and with whose oeuvre he has an intimate connection. Exhibiting his collection is an additional step continuing prior works, such as Uri’s photographs of the home of one of the “founding fathers” of photography, Talbot, and Uri’s return to some of the earliest photographic techniques.

This is Alma Gershuni’s first exhibition. A realistic painter, she is showing drawings, oil paintings, and works in grisaille (portraits, landscapes and still life). Even when she stands facing a given model, she infuses it with something extra of her own. Her gaze penetrates the layers of the model who gazes back at her. Her paintbrush animates red bottles, wakes drowsy models, and something additional is always present in her works, whether is it a crooked angle or a somewhat dark mood when her drawing/painting style is combined with her “X-ray vision.” Alma always translates for viewers without flattery or aesthetic considerations of good taste, transmitting the facts about what she saw at the preceding moment.

.

When Alma was young, Uncle Uri used to pick her up from school. Shopping for chocolate milk, bananas and a cream cake purchased on their way home has finally become a still life, and a joint text was created.

In the master class at the Art Workshop that the two facilitated for children from the Vitkin School in Ramat Eliyahu, the breakfast was recreated, and the children once again drew the items before eating them. These works will be on exhibit in the Gallery of All Things, an exhibition showcase for non-art works

.

Edna Ohana is exhibiting a new sculpture in the Artist’s Window. The black and white sculpture is a kind of hybrid between an iron made of wax and hair, with a glance to the Dada tradition of the readymade, yet also corresponding with feminist art integrating elements from the body. Combining the black hair with the white iron reconfigures the domestic space of housework, challenging perceptions of women’s roles.

.