אף אדום

אף אדום וכדורי הוא סימן אוניברסלי המייצג את דמותו של הליצן. בעל האף האדום הוא הבדרן של החבורה, זה שבשום פנים באופן אסור לקחת אותו ברצינות. חמוש בחוש הומור פרוע ומטורלל, בעל האף האדום תמיד יהיה מוכן למתוח את הגבולות ולבצע תעלולים  משונים, עבורנו הצופים. בשנים האחרונות, מופיע הליצן במקומות שונים בתרבות הפופולרית גם כדמות שוליים משונה, מאיימת ומפחידה.

התערוכה ׳אף אדום׳ שואבת השראה מעולם הקרקסים הנודדים, ששיאו בתחילת המאה הקודמת – תקופה בה הבידור והשעשוע לא היו זמינים על גבי מסכים. הקרקסים הנודדים הגיחו לעיר למופעים חיים, מופרעים ואקסצנטריים. הם הפיחו חיים בערים ובכפרים,  מתחו את גבולות ההגיון והציתו את דמיונות התושבים. כשעזבו והמשיכו במסעם, השאירו אחריהם זכרונות וחלומות.

לראשונה מזה שנים, התערוכה המוצגת בגלריית הסדנא לאמנות רמת אליהו נוצרה באופן בלעדי על ידי אמני הסדנא. הרעיון שהוביל את המחשבה והיצירה של העבודות הוא אמנות לכל גיל. חווית העבודות בתערוכה משלבת משחק, רגש, צחוק, מחשבה ועניין.

 

בתערוכה מוצגות עבודות מגוונות ושונות זו מזו הן בנקודת המוצא הקונספטואלית והן בבחירת המדיום האמנותי. שיתופי הפעולה בין אמני הסדנא, באים לידי ביטוי גם בשילובי הטכניקות והמדיומים האמנותיים שמופיעים בכל עבודה ועבודה.

יוצרים:

בוריס קרביץ, צאלה גרינברג, ליאת בן שושן, עובד פורן, מיכל אדלר, דור זליכה לוי.


שירת גברים, תערוכה | Men Singing , Exhibition

שירת גברים / מישל פלטניק

אוצרת: אורית חסון ולדר

*English follows below

רקיעות ברגליים, מחיאות כפיים ושירה הם רק חלק מרפרטואר המחוות במיצב הווידיאו של האמן מישל פלטניק, אשר נוצר במיוחד לגלריית הסדנא לאמנות.

כשהם ישובים או ניצבים, צועדים במקום או עומדים, משחזרים שלושת הגברים שירים וסיפורים ששמעו בילדותם ובצעירותם. שם התערוכה רומז לאיסור על שירת נשים והדרתן ממקומות ציבוריים, שעולה לכותרות בתדירות הולכת וגדלה, ומולו מוצבת דווקא שירה אזרחית של גברים במרחב הפרטי. אל מול אפליה של נשים והדרתן מהספרה הציבורית מספר האב דווקא על תחושות של הזנחה שחש כגבר עולה בקהילה האתיופית ביחס לטיפוח הנשים בנות הקהילה.

התערוכה מוקדשת לגברים בני דורות שונים מן הקהילה האתיופית הנוכחים בחלל בקולם ובשירתם. בפינות שונות בחלל החשוך הם “מאירים” כמו גחליליות על יחידות הקרנה אינטימיות. האובייקטים (מוטות מתכת דקיקים) משתלשלים  מן התקרה וכמו צומחים מן הרצפה ומזכירים בגודלם ובצורתם משוטי סירה. בחלק ממיצב הווידיאו נעצרת התנועה ושני הגברים נותרים קפואים לכמה שניות בעוד האדם השלישי ממשיך לשיר ולזוז ולהפך. כמו בשחזור אירוע היסטורי, גם כאן קיימת חזרה מאוחרת לסיטואציה מהעבר אשר נחרטה בזיכרון. השחזור באמצעות הדימוי הנע מקיים חזרה כפולה: הגברים  חוזרים אל הרגע בילדותם והוא מוקלט בשנית. האדם אשר נטל חלק באירוע המוקדם מעניק לו למעשה משמעות חדשה. כך שירת הבנים שנולדו בישראל או עלו אליה, מעניקה פרשנות מחודשת לטקסטים של השירים. הופעתם מחדש שרים באמהרית, כגברים צעירים הגאים בתרבות האם ודוברי השפה, מהווה פעולה אישת כמו גם פוליטית.

פלטניק, עולה מצרפת, עוסק במרבית עבודותיו ביחסים בין אבות ובנים ומבקש לפענח יחסים בין דוריים חוצי יבשות וארצות באשר הם. הצטלבות הביוגרפיה של המהגרים הצעירים מאתיופיה ותהליך ההגירה השונה מאוד של האמן חושפת את רגעי המעבר וההחלפה של שפת ארץ המוצא בשפה העברית. העבודה שואלת מה נרשם בזיכרון, מה ניתן להעביר ולתווך בשפה אחרת לעומת מה שנשמט בדרך ואובד.

עבודת הווידאו בהשתתפות: בלאי אבבה, ג’מרה אבבה, אגר אספה\

בגלריה של כל הדברים: מייפל ואגוז

ב”גלריה של כל הדברים”, חלל תצוגה מחוץ למעגלי האמנות ובהשראת חדרי הפלאות, מציב בוריס קרביץ, מאייר ומעצב תפאורה, צעצועי עץ שחלקם קשורים לעולם הילדות ומקצתם אינם תמימים וילדיים כלל. בין פסליו: דמויות של לוחם, בעלי חיים ומטריושקה בדמותו. בארון מוצבת גם עבודה הנושאת גוון פוליטי ונושאת את השם “צב הריסה”, מעין הכלאה בין צב לדחפור הריסה. קרביץ מתייחס בעבודה לחוויה שחווה בביקוריו בבקעה אצל חקלאים ערבים ולצווי הריסה הניתנים למשפחות רועי הצאן בצפון בקעת הירדן.

בערב הפתיחה יתקיים מופע המחול: צורת תרבות של חברי קבוצת תרבות עם הכוריאוגרפית רננה רז העבודה, שהחזרות עליה נערכו בסטודיו בסדנא לאמנות ,עוסקת בצורות וחוקרת את ההיבטים הכוריאוגרפיים ואת ההקשרים התוכניים והרגשיים הגלומים בצורות: צורות כאובייקט גיאומטרי וצורות כשיקוף וייצוג של רעיונות או ערכים. העבודה בוחנת כיצד אנו מתבוננים בצורות, את האופן בו צורות נחוות בראי הזמן .העבודה שואלת באילו צורות מתלכדות קבוצות ובאילו הפרט ומה קודם למה רעיון לצורה או צורה לרעיון.

 רקדנים: אדר רוני, אייזנר נדב, ברקן זואי, גל דורין, לובין מיכל, לניר גילי, מוכיח שקד,מנטל מאיה, רגב לבנה, רוזנברג מעיין ושחר שיבולי

על רננה רז – רננה רז: כוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת רב-תחומית עבודתה מאופיינת במקוריות ובחדשנות. ביצירותיה משלבת דיסיפלינות שונות כתיאטרון ופרפורמנס. בעבודותיה בוחנת את מקומו והשפעתו של ההקשר על האופן בו מתקבל התוכן. זוכת פרס שר המדע התרבות והספורט ליוצרים צעירים לשנת 2002,2003,2006. זוכת פרס רוזנבלום לשנת 2006.

בין עבודותיה: YouMake ReMake   הכולל תגובות מבוימות לקטעי יוטיוב המתרחשות על הבמה, ‘השימוע’, אירוע תיאטרלי בעקבות פרשת המורה אדם ורטה, יצירותיה מוצגות בארץ ובעולם.

Men Singing / Michel Platnic

Curator: Orit Hasson Walder

The festive opening reception was held on Sat. evening, Sept. 1, 2018

***

Men stamping their feet, clapping hands, and singing are only some of the repertoire of gestures in artist Michel Platnic’s new video created especially for the Ramat Eliyahu Art Workshop Gallery.

Whether sitting or standing, marching or standing in place, the three men present songs and stories recalled from childhood and youth. The title of the exhibition hints at the prohibition of men hearing singing by women, and the women’s exclusion from public spaces, on the rise in headlines in Israel. In contrast are the songs by male laymen in the private space. When referring to the exclusion of women, the father narrates a story about his feelings of being neglected by the community as a male immigrant from Ethiopia, since it is the women who are mostly being nurtured by the women of the community.

The exhibition is devoted to the multiple generations in the Ethiopian community present in the space through their voices and singing.  They “illuminate” various corners of the darkened space like fireflies as the spotlights shine on them, creating intimate spaces. The size and shape of the thin metal rods slinking down from the ceiling and which seem to grow out of the floor are reminiscent of oars. In some sections of the video, two out of the three men are “frozen” for a few seconds while the third continues to sing and move, and vice versa. As in a re-enactment of an historical event, here, too, the men re-enact a past situation imprinted in their memories. The re-enactment by the moving figure is a double repetition: the men repeat the moment from their childhood, which is then re-recorded. The man who participated in the earlier event adds a new meaning to the event. Songs by the sons born in Israel or who immigrated to Israel provide a new interpretation to the texts. The reappearance of these songs in Amharic sung by young men, Amharic speakers proud of their mother tongue and cultural heritage, constitutes a personal as well as a political act.

Michel Plotnic, a multidisciplinary artist who immigrated from France, engages in intergenerational relationships, seeking to decode relationships crossing continents and countries in most of his works. The juncture of the biography of the young immigrants from Ethiopia with the artist’s own very different biography exposes the moments of transition and replacement of one’s native language with Hebrew. The video interrogates memory, what and how it is recorded, what can be transmitted and mediated in another language compared to what is left out on the way and lost.

Participants in the video: Belay Abeba, Jamara Abeba, Agar Asepa.

***

In the Gallery of All Things: MAPLE & WALNUT

The Gallery of All Things is an alternative exhibition space in the spirit of the 19th century “cabinet of wonders.” Boris Kravitz, illustrator and costume designer is exhibiting wooden toys, some of which are associated with childhood while others are not at all innocent or childish. Among his sculptures are warrior figures, animals, and a self-portrait on a matriyushka – nestling dolls. In the cabinet is a political work with the title a pun in Hebrew – Demolition Order / Turtle, a hybrid between a turtle and bulldozer used for demolition. Kravitz refers to his experience in Baka-al-Gharbiyeh visiting Arab farmers, and witnessing the demolition orders given to sheep-herding families in the northern Jordan Rift.

***

Opening night featured Culture Form/ Tzurat Tarbut by Choreographer Renana Raz and dancers from the Tenuat Tarbut/Cultural Movement dance group.

Rehearsals were held in the studio at the Ramat Eliyahu Art Workshops site for this work engaged in forms, studying the choreographic, emotional, and content associations embodied in forms: forms as geometric objects and as reflecting and representing ideas or values. The piece examines how we observe forms, asking which came first – the idea or the form? In what forms do groups take shape, and in which details and ways are forms experienced as seen through time?

Dancers: Roni Adar, Nadav Eisner, Zoe Barkan, Doreen Gal, Michal Lubin, Gili Lanir, Shaed Mochiah, Maya Mantal, Levana Regev, Maayan Rosenberg, Shahar Shiboli

Renana Raz: Choreographer, dancer, multidisciplinary creative artist, her work is characterized by originality and innovation. Raz integrates various disciplines such as theatre and performance in her dance, examining the place and impact of context on the way in which content is accepted. Awarded the Minister of Science, Culture and Sport Prize for a Young Artist for 2002, 2003, and 2006. Her works include   “YouMake ReMake,” with staged responses to YouTube clips onstage, and “The Hearing,” a theatrical production based on the affair of the teacher Adam Varta. Renana Raz’s works are presented in Israel and abroad.


בחולות , תערוכה | In the Sands , Exhibition

בתערוכתו החדשה בגלריה של הסדנא לאמנות ברמת אליהו, מציג עודד הירש את מיצב הווידאו הדו-ערוצי :”בחולות”. מיצב זה, שנוצר במיוחד לתערוכה, הוא פרי שיתוף פעולה בין הירש לבין חברי מקהלת “הרמוניה” בבית העולה ראשון לציון ותלמידי האולפן לעברית במתנ”ס רמת אליהו.

המיצב “בחולות” מקפל בתוכו עקרונות וערכים קהילתיים ומבקש להפנות את המבט אל קהילות העולים של יוצאי אתיופיה וחבר העמים. קהילות אלו מהוות מרכיב מרכזי באוכלוסיית העיר ראשון לציון בכלל ושכונת רמת אליהו בפרט, שכונה שמאז הקמתה משמרת את צביונה כקולטת עלייה ומרבית מתושביה הם עולים חדשים וותיקים יוצאי חבר העמים ואתיופיה.

על רקע תנופת בנייה עירונית, נוף זרוע מנופים וחולות צהובים (אשר ככל הנראה ישמשו גם הם אתרי בניה בעתיד הקרוב), מציב הירש שתי מקהלות זמר – אתיופית ורוסית – שחבריהן לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים בחצי גורן ברשמיות חגיגית ושרים שיר עם בשפת אימם. כך מיצר הירש פריים סוריאליסטי באמצעותו הוא נועץ שיניים בהוויה היומיומית הקונקרטית. ההתנגשות בין נוף פרברי-ישראלי לבין חברי שתי המקהלות על תלבושותיהם המסורתיות ממחישה את זרותם ביחס למקום, מקום בו הם נאבקים בכדי להכות שורשים.

הירש יוצר ב”תנאי מעבדה” מלאכותיים מפגש רב-תרבותי בין שתי קהילות עולים שלרוב אינן באות באינטראקציה זו עם זו, על אף שכנותן הפיזית ושותפות הגורל שהן חולקות. המפגש על הסט של הירש מייצג את הייחודיות של כל קבוצה אך גם את ההבדלים בין השתיים ומייצר באופן ישיר או עקיף התנגשות אתנית ותרבותית המנציחה נתק ושונות חברתית ומעלה ספק בנוגע ליכולת למיזוג ולגישור.

 

עודד הירש  נולד בקיבוץ אפיקים ב- 1976 והינו אמן רב-תחומי הפועל בעיקר בתחומי הווידאו, הצילום והמיצב. הירש עוסק בסוגיות הבוחנות את מוטיב הקבוצתיות והקהילתיות כפי שהן משתקפות במצבים האבסורדיים שהוא יוצר ומביים.

הירש בוגר תואר שני ממכון פראת בניו יורק וקיבל מלגות הצטיינות רבות, בין היתר מקרן ג’רום לעידוד קולנוע ניסיוני, הארגון לתרבות יהודית באמריקה, העמותה לקידום אמנות בניו יורק ועוד. עבודותיו הוצגו בארץ בין היתר במוזיאון ישראל, מוזיאון רמת גן, מוזיאון פתח תקוה, המשכן לאמנות עין חרוד ועוד. הירש הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות ברחבי העולם וזכה לביקורות נלהבות וסיקור תקשורתי נרחב בארץ (ערוץ 10, ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ ועוד) ובעולם (New York Times, ArtForum, New York Magazine ועוד).

מידע נוסף ניתן למצוא באתר: www.odedhirsch.co

In the Dunes

Oded Hirsch

November 2014 – March  2015

Oded Hirsch’s new exhibition at The Art workshop Ramat Eliyahu Gallery features a two channel video installation titled In the Dunes. Hirsch’s video installation created especially for this show was made in collaboration with members of “Harmony”, a veteran’s choir from Beit Ha-Ole Rishon LeZion and a class of the Hebrew “Ulpan” from the community center of Ramat Eliyahu. In the Dunes focuses on communal values and seeks to reexamine common perception of Russian and Ethiopian emigrants communities, key ingredients in Rishon LeZion’s population in general and Ramat Eliyahu neighborhood particularly.

Hirsch’s working practice is generally concentrated on the community as an organism; gathering large groups of people working jointly in order to fulfill a mutual goal. Oftentimes the purpose is not entirely clear and the motivation is driven neither by ideology nor by self-interest, but for the sole pleasure derived from the communal act of “togetherness”. By staging ambiguous situations, Hirsch investigates the existing dynamics within the group, the engrained tension between its individuals and the shared values that lay underneath their unification. Unlike his previous works, in which the particulars identities were unclear and their presence depended on the whole group, in this work another dimension of social specification is being developed.

In his new piece Hirsch captures a group of distinctive individuals with a homogeneous background which represents socio-economically challenged characteristics. He transforms his communal approach into a reflective process by discussing utopic social situations as well as establishing a critical platform based on Politics of Identity. Hirsch points out the expanding gap between marginal and cultural hegemony, past and present, ideology and reality. These frictions in Hirsch’s work raise misgivings regarding the certainty of the Zionist dream in contemporary Israeli reality.

Against the widespread scenery of urban construction triumph, Hirsch situates two choirs, Ethiopian and Russian, in a landscape adorned by cranes and sand dunes that will be probably transformed in the near future into another building lot. The performers all dressed up in their finest clothing; sing festively, each one in turn, a chant in their mother tongue. The clash between the Israeli suburban landscape and the members of the two choirs, who are dressed with traditional garments, is emphasized by their alienation towards the place in which they struggle to put down roots in.

By creating surrealistic situation, Hirsch confronts the daily elements of a concrete reality. Examining these two dominant communities living in Ramat Eliyahu since the 90’s, Hirsch points out a socio-cultural deficiency. Despite being a major demographical component in the city’s population, the Russian and Ethiopian communities do not receive adequate cultivation and therefore find themselves completely immersed in a cultural chaos.

Furthermore, under “controlled laboratory conditions” Hirsch creates an artificial multi-cultural encounter between these two emigrant’s groups that usually do not interact with each other, in spite of their geographical proximity and the difficulties they essentially share. This encounter on Hirsch’s set underlines the uniqueness of each group, as well as their great differences. It shows an ethnic, religious and cultural clash that perpetuates a social gap that cannot easily be bridged.

With this video installation Hirsch joins a long tradition of artists who deal with the image and the cultural implications of immigration. However, unlike artists such as Adrian Paci, Fiona Tan, Ezra Erzen and others, Hirsch’s main interest do not concern socio-political context of migration in global times, but rather focuses on the  unique angle of the local  Israeli society narrative.

The positioning of two screens side by side alludes to stylized Zionist propaganda postcards and can be seen as an echo of the local ethos of making the desert bloom. However, cracks are revealed soon enough in this flashy ideology. The sharp contrast between the captivating humoristic choir’s representation and the location they are being situated in, hints towards foreignness and dislocation rather then ideal harmony.

Hirsch’s decision to explore themes of immigration and integration through a musical context of singing choirs, is a homage to the cultural heritage of these communities and emphasizes the importance of heritage preservation.  During the years, several musical groups from Russian and Ethiopian origin were active in Rishon LeZion, some independently and some under the support of the municipality and governmental institutions. Today, only a few of them still operate (1) while others stopped their practice due to an insufficient financial support (2).

Curator: Sally Haftel Naveh

_____________________________________________________________________________________________

(1) “Harmony” Choir from Beit HaOle under the guidance of Larisa Nikol, “Hatikva” Choir from Olim Club under the guidance of Yelena Krinsky, both comprised of elder population from Russian origin. Ethiopian groups include independent group “Argev” and “No Name” (a group of younger musicians supported by the Israel Anti–Drug authority and guided by Yovav Shalit)

(2) The young musical group “Infinity” under the support of the Israel Anti –Drug authority and the guidance of Yovav Shalit was active till 2010 and the independent group “Andemat” was active until few months ago, both groups from Ethiopian origins.


פתיחה  יום שבת, 29.11.14

אמנים  עודד הירש

אוצרות סאלי הפטל נוה



נשף מכבי האש , תערוכה | The Fireman’s Ball , Exhibition

אש ושריפה, חירום ובטחון, חגיגה ונשף הם חלק מנקודות המוצא לתערוכה: “נשף מכבי האש”. כותרת התערוכה מפנה את הזרקור לתחנת מכבי האש המקומית הממוקמת בסמוך לסדנא לאמנות ומהווה נקודת ציון בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. שם התערוכה מושאל מסרטו של הבמאי הצ’כי מילוש פורמן: “נשף מכבי האש” משנת 1967.

התערוכה מזמינה מחשבה על נקודות הדמיון והשוני בין ייצוגי טקסיות מוסדיים לבין הצבה של אמנות בגלריה כשהיא מתייחסת לגינוני הסמכות ולהפרה שלהם.התערוכה מציעה מבט מחויך על הפוטנציאל האסתטי-חזותי שיש במצבי החירום ובאש ומחשבה על יכולתם של אירועי תרבות ואמנות לתפקד כ”נשף” – ספקטקל שיש בו ובהם, ממש כמו בשריפה, חריגה  מהיומיום.

עבודתה של דיה בלזר, “עמדת הדובר” היא דוכן נואמים העשוי כולו מזכוכית החושפת מערך גיאומטרי שלם של קווים וצורות המתגלה בפני הצופה במעין “רנטגן” תת קרקעי, עדות לפוטנציאל לא ממומש של נאום בטקס ללא דובר.

ארז ישראלי מציג את סדרת הרישומים “אסתר, אני והשטעטל הבוער” שנעשתה בזמן שהותו בברלין ובה חוזרת דמותו עם אף גדול ומעליו מעין עיירה יהודית בוערת, ודימויים מתוך הקליפ של מדונה “כמו תפילה” ((“Like a Prayer. עוד מוצג אוסף מיניאטורות של האמן הכולל בובות של חיילים, מתופפים ודמויות מהאגדות וכן “המתופף”, פסל קטן מימדים.

UTSURY GUTSURY”” של רונן לוין היא כורסה המנסה לשמר זוהר וגינוני כבוד מן העבר. הכורסה כדברי האמן “היא גם המלך, המשמר את כבודו בכל מחיר, וגם ליצן החצר הטראגי“.

עבודת המיצג של שחר מרקוס ואלי ברק, “ברצלונה, ברצלונה”, תתבצע בערב הפתיחה ותיעוד שלה יוצג לכל אורך התערוכה. במיצג זוג רקדנים מכוסה חליפת בצק היוצרת יחידת גוף בלתי נפרדת ששריפתה כמו “מתיכה” ו”אופה” את בני הזוג יחד.כותרת העבודה לקוחה מן השיר “ברצלונה, ברצלונה” של הזמר זהר ארגוב שגדל בשיכון המזרח בראשון לציון.

עלמה שניאור מציגה בתערוכה שתי עבודות. “הלנה מבחוץ ומבפנים” שנוצרה במיוחד לחלונות הגלריה נולדה מסצנה בסרט “נשף מכבי האש” ובה תחרות יופי של נערות העיירה המהלכות בפני צוות כבאים. היחס למדיום

הקולנועי בא לידי ביטוי בעבודה גם בהקשר לחומר של הסרט (הפילם) טרום העידן הדיגיטאלי ויש בה אולי ניסיון לתרגם פיזית דימוי קולנועי מפילם לחומר אחר. בעבודה” שקטי מתעוררת” סורקת שניאור אור ויוצרת נקודת עיוורון שרופה, שכשהיא מודפסת על לוח הפליז, היא מאפשרת לחומר הבוהק לבקוע מתוך הדימוי המצולם.


פתיחה  יום ה׳, 8.5.14

אמנים דיה בלזר, ארז ישראלי, שחר מרקוס ואלי ברק, רונן לוין, עלמה שניאור

אוצרות אורית חסון

 The Firemen’s Ball

Fire and burning, emergency and security, festivity and a ball are all part of the origin point to the exhibition, “The Firemen’s Ball”. The exhibition’s title puts a spotlight on the local Fire Department, located nearby the Art Workshop, and is a point of interest in the Ramat Elyahu neighborhood in Rishon Lezion. The exhibition’s name is burrowed from a 1967 film by the Czech director, Milos Forman, “The Firemen’s Ball”.

The exhibition provokes thoughts about the similar and different aspects of presentations of institutional ceremonies and the installation of art in a gallery, as it deals in the etiquette of authority and their violation. The exhibition offers a grinning gaze on the visual-aesthetic potential the emergency fire situations have and the thought about the ability of cultural and artistic events to function as “A Ball” – a spectacle that, just like fire, is a deviation from everyday life.

Dia Blazer’s work, “The Speaker’s Stand”, is a pulpit made of glass, which exposes a whole geometrical array of lines and shapes, discovered by the viewers as an underground “x-ray”, a testimony of an unrealized potential of a speech, in a ceremony without a speaker.

Erez Israeli presents the series of drawings, “Esther, me and the burning staetel”, made while he was in Berlin, in which his characters returns with a big nose, and above it a burning Jewish town, as well as images out of Madonna’s video, “Like a Prayer”. Also, a miniature collection of the artist is exhibited, including soldier puppets, drummers and characters from legends, including “The Drummer”, a small-scale sculpture.

“Ustury Gutsury”, by Ronen Levin, is an armchair trying to maintain glamour and manners of honor from the past. The armchair, in the artist’s word, “is also the king, who maintains his honor at any price, and also the tragic court jester”.

The installation work by Shahar Marcus and Eli Barak, “Barcelona, Barcelona”, will be performed in the opening night and a documentation of it will be present during the exhibition opening times. In the performance, a pair of dancers, covered with dough suit that creates an inseparable body unit, that once it burns, it “melts” and “bakes” the couple together. The work’s title is taken from the song “Barcelona, Barcelona” by the singer Zohar Argov, who grew up in Shikun Hamizrach in Rishon Lezion.

Alma Shneor presents two works. “Delay from Outside and Inside”, created especially for the gallery’s window and was born out of a scene from the movie “The Firemen’s Ball”, in which there is a beauty pageant by the town’s girls, walking before a team of fire fighters. The relation to the cinematic medium is realized also in regard to the movie’s film, in a pre-digital age, and it tries to physically translate a cinematic image from film to another material. The work “Shakti is waking up”, Shneor scan light and create a burned blind spot, and as it is printed on the brass plate, it enables the bright substance to emerge from the photographed image.

Opening: Thursday, 08.05.17

Artists: Dia Blazer, Erez Israeli, Shahar Marcus and Eli Barak, Ronen Levin, Alma Shneor

Curator: Orit Hasson