שירת גברים, תערוכה | Men Singing , Exhibition

שירת גברים / מישל פלטניק

אוצרת: אורית חסון ולדר

*English follows below

רקיעות ברגליים, מחיאות כפיים ושירה הם רק חלק מרפרטואר המחוות במיצב הווידיאו של האמן מישל פלטניק, אשר נוצר במיוחד לגלריית הסדנא לאמנות.

כשהם ישובים או ניצבים, צועדים במקום או עומדים, משחזרים שלושת הגברים שירים וסיפורים ששמעו בילדותם ובצעירותם. שם התערוכה רומז לאיסור על שירת נשים והדרתן ממקומות ציבוריים, שעולה לכותרות בתדירות הולכת וגדלה, ומולו מוצבת דווקא שירה אזרחית של גברים במרחב הפרטי. אל מול אפליה של נשים והדרתן מהספרה הציבורית מספר האב דווקא על תחושות של הזנחה שחש כגבר עולה בקהילה האתיופית ביחס לטיפוח הנשים בנות הקהילה.

התערוכה מוקדשת לגברים בני דורות שונים מן הקהילה האתיופית הנוכחים בחלל בקולם ובשירתם. בפינות שונות בחלל החשוך הם “מאירים” כמו גחליליות על יחידות הקרנה אינטימיות. האובייקטים (מוטות מתכת דקיקים) משתלשלים  מן התקרה וכמו צומחים מן הרצפה ומזכירים בגודלם ובצורתם משוטי סירה. בחלק ממיצב הווידיאו נעצרת התנועה ושני הגברים נותרים קפואים לכמה שניות בעוד האדם השלישי ממשיך לשיר ולזוז ולהפך. כמו בשחזור אירוע היסטורי, גם כאן קיימת חזרה מאוחרת לסיטואציה מהעבר אשר נחרטה בזיכרון. השחזור באמצעות הדימוי הנע מקיים חזרה כפולה: הגברים  חוזרים אל הרגע בילדותם והוא מוקלט בשנית. האדם אשר נטל חלק באירוע המוקדם מעניק לו למעשה משמעות חדשה. כך שירת הבנים שנולדו בישראל או עלו אליה, מעניקה פרשנות מחודשת לטקסטים של השירים. הופעתם מחדש שרים באמהרית, כגברים צעירים הגאים בתרבות האם ודוברי השפה, מהווה פעולה אישת כמו גם פוליטית.

פלטניק, עולה מצרפת, עוסק במרבית עבודותיו ביחסים בין אבות ובנים ומבקש לפענח יחסים בין דוריים חוצי יבשות וארצות באשר הם. הצטלבות הביוגרפיה של המהגרים הצעירים מאתיופיה ותהליך ההגירה השונה מאוד של האמן חושפת את רגעי המעבר וההחלפה של שפת ארץ המוצא בשפה העברית. העבודה שואלת מה נרשם בזיכרון, מה ניתן להעביר ולתווך בשפה אחרת לעומת מה שנשמט בדרך ואובד.

עבודת הווידאו בהשתתפות: בלאי אבבה, ג’מרה אבבה, אגר אספה\

בגלריה של כל הדברים: מייפל ואגוז

ב”גלריה של כל הדברים”, חלל תצוגה מחוץ למעגלי האמנות ובהשראת חדרי הפלאות, מציב בוריס קרביץ, מאייר ומעצב תפאורה, צעצועי עץ שחלקם קשורים לעולם הילדות ומקצתם אינם תמימים וילדיים כלל. בין פסליו: דמויות של לוחם, בעלי חיים ומטריושקה בדמותו. בארון מוצבת גם עבודה הנושאת גוון פוליטי ונושאת את השם “צב הריסה”, מעין הכלאה בין צב לדחפור הריסה. קרביץ מתייחס בעבודה לחוויה שחווה בביקוריו בבקעה אצל חקלאים ערבים ולצווי הריסה הניתנים למשפחות רועי הצאן בצפון בקעת הירדן.

בערב הפתיחה יתקיים מופע המחול: צורת תרבות של חברי קבוצת תרבות עם הכוריאוגרפית רננה רז העבודה, שהחזרות עליה נערכו בסטודיו בסדנא לאמנות ,עוסקת בצורות וחוקרת את ההיבטים הכוריאוגרפיים ואת ההקשרים התוכניים והרגשיים הגלומים בצורות: צורות כאובייקט גיאומטרי וצורות כשיקוף וייצוג של רעיונות או ערכים. העבודה בוחנת כיצד אנו מתבוננים בצורות, את האופן בו צורות נחוות בראי הזמן .העבודה שואלת באילו צורות מתלכדות קבוצות ובאילו הפרט ומה קודם למה רעיון לצורה או צורה לרעיון.

 רקדנים: אדר רוני, אייזנר נדב, ברקן זואי, גל דורין, לובין מיכל, לניר גילי, מוכיח שקד,מנטל מאיה, רגב לבנה, רוזנברג מעיין ושחר שיבולי

על רננה רז – רננה רז: כוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת רב-תחומית עבודתה מאופיינת במקוריות ובחדשנות. ביצירותיה משלבת דיסיפלינות שונות כתיאטרון ופרפורמנס. בעבודותיה בוחנת את מקומו והשפעתו של ההקשר על האופן בו מתקבל התוכן. זוכת פרס שר המדע התרבות והספורט ליוצרים צעירים לשנת 2002,2003,2006. זוכת פרס רוזנבלום לשנת 2006.

בין עבודותיה: YouMake ReMake   הכולל תגובות מבוימות לקטעי יוטיוב המתרחשות על הבמה, ‘השימוע’, אירוע תיאטרלי בעקבות פרשת המורה אדם ורטה, יצירותיה מוצגות בארץ ובעולם.

Men Singing / Michel Platnic

Curator: Orit Hasson Walder

The festive opening reception was held on Sat. evening, Sept. 1, 2018

***

Men stamping their feet, clapping hands, and singing are only some of the repertoire of gestures in artist Michel Platnic’s new video created especially for the Ramat Eliyahu Art Workshop Gallery.

Whether sitting or standing, marching or standing in place, the three men present songs and stories recalled from childhood and youth. The title of the exhibition hints at the prohibition of men hearing singing by women, and the women’s exclusion from public spaces, on the rise in headlines in Israel. In contrast are the songs by male laymen in the private space. When referring to the exclusion of women, the father narrates a story about his feelings of being neglected by the community as a male immigrant from Ethiopia, since it is the women who are mostly being nurtured by the women of the community.

The exhibition is devoted to the multiple generations in the Ethiopian community present in the space through their voices and singing.  They “illuminate” various corners of the darkened space like fireflies as the spotlights shine on them, creating intimate spaces. The size and shape of the thin metal rods slinking down from the ceiling and which seem to grow out of the floor are reminiscent of oars. In some sections of the video, two out of the three men are “frozen” for a few seconds while the third continues to sing and move, and vice versa. As in a re-enactment of an historical event, here, too, the men re-enact a past situation imprinted in their memories. The re-enactment by the moving figure is a double repetition: the men repeat the moment from their childhood, which is then re-recorded. The man who participated in the earlier event adds a new meaning to the event. Songs by the sons born in Israel or who immigrated to Israel provide a new interpretation to the texts. The reappearance of these songs in Amharic sung by young men, Amharic speakers proud of their mother tongue and cultural heritage, constitutes a personal as well as a political act.

Michel Plotnic, a multidisciplinary artist who immigrated from France, engages in intergenerational relationships, seeking to decode relationships crossing continents and countries in most of his works. The juncture of the biography of the young immigrants from Ethiopia with the artist’s own very different biography exposes the moments of transition and replacement of one’s native language with Hebrew. The video interrogates memory, what and how it is recorded, what can be transmitted and mediated in another language compared to what is left out on the way and lost.

Participants in the video: Belay Abeba, Jamara Abeba, Agar Asepa.

***

In the Gallery of All Things: MAPLE & WALNUT

The Gallery of All Things is an alternative exhibition space in the spirit of the 19th century “cabinet of wonders.” Boris Kravitz, illustrator and costume designer is exhibiting wooden toys, some of which are associated with childhood while others are not at all innocent or childish. Among his sculptures are warrior figures, animals, and a self-portrait on a matriyushka – nestling dolls. In the cabinet is a political work with the title a pun in Hebrew – Demolition Order / Turtle, a hybrid between a turtle and bulldozer used for demolition. Kravitz refers to his experience in Baka-al-Gharbiyeh visiting Arab farmers, and witnessing the demolition orders given to sheep-herding families in the northern Jordan Rift.

***

Opening night featured Culture Form/ Tzurat Tarbut by Choreographer Renana Raz and dancers from the Tenuat Tarbut/Cultural Movement dance group.

Rehearsals were held in the studio at the Ramat Eliyahu Art Workshops site for this work engaged in forms, studying the choreographic, emotional, and content associations embodied in forms: forms as geometric objects and as reflecting and representing ideas or values. The piece examines how we observe forms, asking which came first – the idea or the form? In what forms do groups take shape, and in which details and ways are forms experienced as seen through time?

Dancers: Roni Adar, Nadav Eisner, Zoe Barkan, Doreen Gal, Michal Lubin, Gili Lanir, Shaed Mochiah, Maya Mantal, Levana Regev, Maayan Rosenberg, Shahar Shiboli

Renana Raz: Choreographer, dancer, multidisciplinary creative artist, her work is characterized by originality and innovation. Raz integrates various disciplines such as theatre and performance in her dance, examining the place and impact of context on the way in which content is accepted. Awarded the Minister of Science, Culture and Sport Prize for a Young Artist for 2002, 2003, and 2006. Her works include   “YouMake ReMake,” with staged responses to YouTube clips onstage, and “The Hearing,” a theatrical production based on the affair of the teacher Adam Varta. Renana Raz’s works are presented in Israel and abroad.


לא חשוב לא חשוב , תערוכה | It’s not important, doesn’t matter , Exhibition

לא חשוב לא חשוב, עלמא גרשוני ואורי גרשוני, הסדנא לאמנות רמת אליהו, אוצרת : אורית חסון ולדר

English follows below

“בבית הספר הייתה לי הפתעה דוד פרה שאני אוהבת בא לקחת אותי.” כך מתחיל הטקסט שנכתב לפני 15 שנה וכך ממשיך: “ועכשיו אמרתי לדוד פרה את כל מה שכתבתי עכשיו ועכשיו אמרתי לו את כל מה שעשינו עד עכשיו וגם הזכרתי לו מה לכתוב וצרחתי עליו: לא חשוב לא חשוב“.

 

בתערוכה המשותפת לעלמא גרשוני ולאורי גרשוני הם חוזרים לעבודה משותפת שיצרו לפני 15 שנה והיא מהווה עוגן קונקרטי לתערוכה. ביצירה זו יש, לדבריהם, רגע מכונן בו הובן מעשה היצירה בהקשר לזמן ומשך והכרה בכך שהרגע עליו מדווחים הוא לעולם הרגע שאחרי. לצד נוכחות העבר מתקיים עכשיו מפגש בזמן הווה וממשיך את העיסוק בעבר, ב”תולדות” וב”אבות האמנות והצילום”.

    זו אינה עוד תערוכה רכילות משפחתית על שושלת גרשוני, גם לא תערוכה בנוסח: “אבות ובנים” אך עם זאת הקשר המיוחד בין אורי הדוד ועלמא האחיינית הוא מרכיב חשוב בהתהוות התערוכה.

חלל הגלריה הופך למעין “מוזיאון זוטא” בו המוצגים מקוטלגים וממוספרים ויש בו דגש על אופני התצוגה ולא רק על האובייקטים האמנותיים. התלייה המעורבת טווה חוטים בין האוסף של אורי לבין הציורים של עלמא ובמרכזה יחסי ציור וצילום והחשדנות ההדדית בין המדיה.

    ריבוי המודלים, ה”טבע דומם”, דיוקנות ושאר הנושאים עובדים ככלי משחק השאולים מתולדות האמנות ולעולם של מאסטרים בציור וצילום: טורסו, פסלים יווניים, העתקים של יצירות מקור, כל אלו מזמינים מחשבה אודות מתודה ותרגול של ציור. התערוכה מציעה מחשבה חדשה על חיקוי, על שיכפול ועל חזרה, כשצילום וציור מהדהדים אחד את השני.

    אורי, הצלם מופיע הפעם, כבעל האוסף, בתפקיד המשמר, המקבע, זה שלוכד דימויים, והופך כדבריו “דבר זר לשלו”, כך הוא מציג צלמים יידועי שם: וויליאם הנרי פוקס טלבוט, נדאר, לני ריפנשטאל לצד צלמים אנונימיים שהוא אוהב שהקשר שלו עם תצלומיהם גם הוא אינטימי. הצגת האוסף הוא צעד נוסף הממשיך מהלכים קודמים בהם אורי צילם את הבית של טלבוט מאבות הצילום ומהלכים של חזרה לטכניקות מראשית ימי הצילום.

     עלמא ציירת ריאליסטית שזו לה תערוכת בכורה מציגה רישומים, ציורי שמן ועבודות בטכניקת גריזיי ובהן פורטרטים, ציורי נוף וטבע דומם. גם כשהיא ניצבת מול מודל נתון מראש, היא מטעינה אותו בנשימה נוספת משלה. המבט שלה חודר את שכבות המודל המחזיר(ה)לה מבט .היא “מחייה” במכחולה קבקבים אדומים, מעירה מודליסטיות מנומנמות משנתן ובעבודותיה נוכח תמיד משהו נוסף שהיא מראה לנו: זווית פה מעוקמת, עגמומיות קלה כשהמקצב הרישומי, ציורי שלה מצטרף ל”ראיית הרנטגן” .עלמא לעולם מתרגמת לנו הצופים ללא חנופה ושיקולים אסתטיים של טעם טוב, ומוסרת מצג נתונים של מה שראתה ברגע שלפני.

    כשעלמא היתה ילדה אסף אותה אורי מבית הספר. הקניות, השוקו הבננות ועוגת הקרם, שקנו בדרך הביתה הפכו בסופו של דבר לטבע דומם ונוצר הטקסט המשותף.

בסדנה שהעבירו בסדנא לאמנות לכיתת אמן לילדי בית הספר ויתקין בשכונת רמת אליהו שוחזרה אותה ארוחת בוקר ושוב רשמו הילדים את המצרכים לפני שנאכלו. העבודות הללו יוצגו בגלריה של כל הדברים, ארון תצוגה לעבודות מחוץ למעגלי האמנות .

בחלון אמנית תציג עדנה אוחנה פסל חדש בשחור לבן שהוא מעין הכלאה בין מגהץ שעווה ושיער, הקורץ למסורת הרדי מייד בדאדא אך גם מתכתב עם אמנות פמיניסטית המשלבת אלמנטים גופניים. צירוף השיער השחור למגהץ הלבן מנסח מחדש את המרחב הדומסטי של עבודות הבית ומאתגר תפיסות בנוגע לתפקידים נשיים.

 

Never mind, never mind / Alma Gershuni and Uri Gershuni

Curator: Orit Hasson Walder

“When I was at school, I had a surprise: My beloved ‘Uncle Cow’ came to pick me up.” That’s the beginning of a text written 15 years ago. It continues: “Then I told ‘Uncle Cow’ everything I wrote now and now I told him everything we did up to now and reminded him what to write and yelled at him, Never mind!”

In this joint exhibition, Alma Gershuni and Uri Gershuni return to the artwork they made together 15 years ago, which is the concrete anchor of the exhibition. They described the work as being a foundational moment in which the act of creation was reconstructed in the context of time and duration. With that, they recognized that the moment on which they report is forever the moment after the event. Alongside the presence of the past, an encounter now takes place in the present, continuing their engagement in the past, in “history” and the “founding fathers of the art of photography.”

This is not another exhibition of family gossip about the Gershuni dynasty, nor is it an exhibition of two generations of artists, and yet, the unique relationship between Uri and his niece Alma is an important element in how the exhibition came into being.

The gallery space has been turned into a kind of miniature museum in which findings have been catalogued and numbered, with the emphasis on modes of exhibition, not only on the art objects. The diversity of the hanging creates a web of lines between Uri’s collection and Alma’s paintings; at the center lie the relationship between painting and photography and the mutual distrust between the two mediums.

The many models, still life, portraits and other subjects work as tools of the game borrowed from art history and the world of the great masters of painting and photography: the torso, Greek sculpture, copies of original masterpieces – all stimulate thoughts on the method and practice of painting. The exhibition offers a new way of thinking about mimesis, replication and repetition, with photography and painting resonating with each other.

Uri, the photographer, appears this time as a collector, in the role of the conservator, the one who determines the canon, he who captures images, and, as he states, transforms “something foreign into his own.” He presents well-known photographers: William Henry Fox Talbot, Nadar, and Leni Riefenstahl alongside of anonymous photographers whose work he loves and with whose oeuvre he has an intimate connection. Exhibiting his collection is an additional step continuing prior works, such as Uri’s photographs of the home of one of the “founding fathers” of photography, Talbot, and Uri’s return to some of the earliest photographic techniques.

This is Alma Gershuni’s first exhibition. A realistic painter, she is showing drawings, oil paintings, and works in grisaille (portraits, landscapes and still life). Even when she stands facing a given model, she infuses it with something extra of her own. Her gaze penetrates the layers of the model who gazes back at her. Her paintbrush animates red bottles, wakes drowsy models, and something additional is always present in her works, whether is it a crooked angle or a somewhat dark mood when her drawing/painting style is combined with her “X-ray vision.” Alma always translates for viewers without flattery or aesthetic considerations of good taste, transmitting the facts about what she saw at the preceding moment.

.

When Alma was young, Uncle Uri used to pick her up from school. Shopping for chocolate milk, bananas and a cream cake purchased on their way home has finally become a still life, and a joint text was created.

In the master class at the Art Workshop that the two facilitated for children from the Vitkin School in Ramat Eliyahu, the breakfast was recreated, and the children once again drew the items before eating them. These works will be on exhibit in the Gallery of All Things, an exhibition showcase for non-art works

.

Edna Ohana is exhibiting a new sculpture in the Artist’s Window. The black and white sculpture is a kind of hybrid between an iron made of wax and hair, with a glance to the Dada tradition of the readymade, yet also corresponding with feminist art integrating elements from the body. Combining the black hair with the white iron reconfigures the domestic space of housework, challenging perceptions of women’s roles.

.


בעקבות מחאת יוצאי אתיופיה , תערוכה X | X In the wake of the Ethiopian Protest , Exhibition

איקס X – בעקבות מחאת יוצאי אתיופיה 

*English follows below

התערוכה החדשה בסדנא לאמנות תערוכה חדשה מפנה מבט למאבק יוצאי אתיופיה. כותרת התערוכה – “איקס X” מאזכרת את מחוות הידיים המוצלבות בהפגנות וגם את פעולת הפסילה, בין אם מדובר בפסילת מנות דם או בפסילה של דיירים למגורים.

בתצוגה: מחסומי משטרה ארוגים (ענבל אגוז), דגלים צבעוניים גיאומטריים מעולם של טקסים ותהלוכות (גילי אבישר), חולצת טריקו גדולת ממדים (גרעין קהילתי ראשל”צ בשיתוף מעצבת האופנה אפרת בנדיסלאב) וסדרות של צילומים (גדעון אגז’ה ומאיר ויגודר).

החלק הארי בתצוגה יוקדש לסדרת עבודות של הצלם גדעון אגז’ה, שתיעד את מחאת הצעירים בגליה השונים: במחוות הפרפורמטיביות ובאמצעות הצלבת הידיים בצילומי המפגינים שלו, מסמנים המצולמים כי הם אינם חמושים ואינם אלימים.

לצד סדרות צילומי המחאה יוצגו צילומיו של מאיר ויגודר משנות ה-70. ויגודר תיעד את מאבק הפנתרים השחורים ואת העימותים עם רשויות החוק וחלק מצילומיו צולמו אף הם באותו אתר ממש של בניין עיריית ת”א. הצילומים יופיעו כמעין הערה תקופתית, המאפשרת להציב את המחאה הנוכחית בפרספקטיבה של זמן ומקום. הצבה כזו בוחנת את נקודות הדמיון והשוני בהתקבלות או אי התקבלות של קבוצה, בהדרה מצד החברה ובתחושת אי-שייכות, ואת היחסים עם מוסדות החוק.
מחאת יוצאי אתיופיה רלוונטית לילידי הארץ הוותיקים כיוון שהיא שבה לאתגר את מושג “כור ההיתוך”, אחד הערכים הטעונים עליהם מושתתת החברה הישראלית מאז הקמת המדינה. המחאה היא גם הזדמנות להאיר את הנקודות בהן נפרמים ומתערערים החוטים העדינים, הדמיוניים, שניסו לכרוך קבוצות אתניות שונות עם המדינה ומוסדותיה.

בשנים האחרונות עסקו תערוכות רבות בפוליטיקה של הצבע, בהגירה ובעולים בעיקר סביב סממנים של תרבות ומסורת. תערוכות אחרות עסקו במחוות של מחאה ומופעיה הגופניים והצורניים במרחב הציבורי. התערוכה הנוכחית אינה הערה כללית על גזענות, על אחרוּת או  על שחורוּת, אך היא כן מפנה מבט לקבוצה מסוימת של אזרחים הנוכחים במרחב הישראלי בזמן נתון. הם צועדים וחוסמים כבישים, ממלאים את הכיכרות והרחובות. שאלת ההתקבלות והנראות במרחב הציבורי נפתחת מחדש כשהקבוצה כמו תובעת מחדש את מקומה במרחב.
בתקופה זו בה אנו ערים ל”טעויות” בזיהוי ולשיפוט מהיר, על פי מראה וצבע עור, בימים בהם טעות בזיהוי מובילה לאלימות ולהרג של חפים מפשע, נשאלת שאלה על נראות, על דמיון חזותי ועל שוני על נאמנותה של קבוצה. תערוכה זו מסמנת ומבליטה את אזורי העימות שנצבעים דרך צבע, מוצאת ובוחרת להעלות קונפליקטים כאקט דמוקרטי, כשהיא חותרת תחת טיוח ההבדלים והישראליות של כור ההיתוך.

גילי אבישר כתגובה למחאה, בחר לפרק את דגל אתיופיה לצורות גיאומטריות ומתייחס לדגלים הנלווים למחאות ולטקסים באשר הם. לצד השימוש בדגל ישראל בהפגנות, מופיעים במחאה האחרונה גם אזכורים של מפת אתיופיה. כך עולה הקונפליקט הקשור לזהות הלאומית הישראלית ולשאלת ההתקבלות כקבוצה.

ענבל אגוז ארגה עניבות וחלקי בדים על מחסומי משטרה ועירייה. אגוז חיבה בשכונת שפירא ואמה היא ילידת השכונה. אגוז מתייחסת, במחסום למערכות שלטוניות לגזענות בשכונת מגוריה ולמסורת הקשורה לבגדים ולטקסים. במחסום העירוני הכחול שיצרה מבד שיובא מאתיופיה, אורגת האמנית את צורות הדגל דווקא בלבן: מגן דוד ופסים באריגת “נגטיב” בה הכחול מופיע  בלבן. שני המחסומים מוצבים בחלל כשהם חוסמים, מגדירים שטח ומנתבים תנועת מבקרים ומעבר.


פתיחה: 9.4.16, מוצאי שבת, 20:30

אוצרות: אורית חסון

אמנים: גדעון אגז‘ה, גילי אבישר, מאיר ויגודר, ענבל אגוז, סטודיו אפרת בסנדילאב וגרעין קהילתי ראשון לציון

XAn artistic response to the protest by the Ethiopian community

A new exhibition at the Ramat Eliyahu Art Workshop turns its gaze on the Ethiopian community’s struggle. The title, X, or “Ix, Ex,” is a reminder of the gesture of the crossed arms at the mass protests as well as “x-ing” someone out, nullifying them, whether referring to rejecting blood donations or rejecting potential tenants.

On view are woven police barricades by Inbal Egoz; colorful geometric flags inspired by ceremonies and parades, by Gili Avissar; “X-tra Large” T-shirts, by the Gar’in Kehillati Rishon Lezion (a community-based core group) in collaboration with fashion designer Efrat Besandilov; and series of photographs by Gidon Agaza and by Meir Wigoder.

The majority of the photographs on view are by photographer Gidon Agaza, who documented the protests by the young people of the Ethiopian community through various visual images: the protesters’ performative gestures and crossing the arms, symbolizing being unarmed and demonstrating peacefully not with violence.

Meir Wigoder’s photographs from the 1970s are exhibited along with Agaza’s more contemporary photographs. Wigoder documented protests by the Israeli Black Panthers and their confrontations with the law. Some of his photographs were filmed at the very same site – the Tel Aviv-Yafo Municipality building. They seem to be a footnote from a different era, placing the current protest in the perspective of time and place. Their installation examines the differences and similarities in the acceptance or rejection of a particular group, in its exclusion by the broader society and in a feeling of non-belonging, as well as the relationship with the institutions of the law.

The protest by the Ethiopian community is relevant to veteran native-born Israelis since it challenges the “melting pot” concept, one of the most charged values on which Israeli society is founded since its inception. The current protest is also an opportunity to illuminate the points at which the delicate threads are unravelled and challenged, the imaginary bonds intended to bind together various ethnic groups with the state and its institutions.

Over recent years, numerous exhibitions engaged in the politics of color, emigration and immigration, especially focusing on markers of culture and tradition. Others addressed the gestures of protest and physical and formal appearances in the public space. The current exhibition is not a general statement on racism, otherness, or blackness, although it does turn a gaze on a particular group of citizens present in Israel in this space and at particular times. They march in protest, they block roads, and fill up streets and city squares. The issue of acceptance and visibility in the public space is re-opened when such a group renews its demand for its place in this country.

This is an era in which we are aware of errors in identification and rapid profiling based on looks and skin color. This is an era in which errors in identification can lead to violence and the killing of innocents. Questions arise on visibility, visual similarity and otherness, issues of group loyalty.

The current exhibition X – in the wake of the Ethiopian community’s protest – marks out and makes the areas of conflict based on color stand out. The exhibition finds and chooses to focus on conflicts as a democratic act, a subversive act protesting against the whitewashing of differences and against the Israeliness of the melting pot.

In his response to the protest, Gili Avissar chose to deconstruct the flag of Ethiopia into geometric forms, and to refer to flags accompanying various protests and ceremonies. Along with the use of Israeli flags in protest marches, the most recent protest by members of the Ethiopian community had some images of the map of Ethiopia. Thus the issue of conflicting identities within the Israeli national identities rises to the surface as well as issues of acceptance as a group.

Inbal Egoz wove ties and fabrics onto municipal and police barricades. Egoz lives in the Shapira neighborhood, where her mother was born. Through the artist’s use of barricades, Egoz refers to governmental systems of control, racism in her neighborhood, and the tradition of clothes and textiles. The artist created a blue municipal barricade from fabric imported from Ethiopia, in which she weaves the forms of the Israeli flag in the “negative,” weaving white stripes and a star on a blue background. The two barricades are placed in the gallery space in such a way that they bar the way, define space, and direct visitors’ traffic and their passage through the space.

Opening: Saturday evening, April 9, 2016, at 8:30 p.m.

Curator: Orit Hasson (Walder)

Artists: Gidon Agaza, Gili Avissar, Meir Wigoder, Inbal Egoz, Studio Efrat Besandilov and the Gar’in Kehillati Rishon Lezion.



פסלי פלסטלינה | הגלריה של כל הדברים Plasticine sculptures | The gallery of everything

נולד ברומניה ועלה לארץ עם משפחתו בשנת 1951 . הוא שימש כרופא פנימי, עבד בביה”ח
קפלן וניהל גם את בנק הדם בבית החולים. לצד עשייתו הרפואית עסק ד”ר רייך במשך כ– 30 שנה,
כתחביב, בפיסול בפלסטלינה. תחביב זה החל עוד במולדתו רומניה, והמשיך עם עלייתו ארצה.
לדברי בתו, ד”ר לורטה רייך, אביה יצר את הפסלים בחדר עבודתו בזמנו הפנוי ) באותו
החדר בו קיבל את מטופליו( והוא הקפיד לשמוראת פסליו בארון עץ עם דלתות עליהן הדביק
מדבקות של פרפרים )ארון המוצג בתערוכה(.ד”ר רייך השתמש בפלסטלינה ובחומרים
נוספים הלקוחים מעולמו ומחיי היום יום שלו כגון: מכסים של מיכלי תרופות, קיסמים, גזרי
עיתונים, חלקי שרשראות, גפרורים ועוד. ד”ר רייך נהג לפסל ראשי אנשים וסוסים והקליניקה
הביתית בדירתו התמלאה לאורך השנים במאות פסלונים קטנים.
ד”ר הרמן רייך


מציגים  ד”ר הרמן רייך

אוצרות אורית חסון



אוסף פעמונים |הגלריה של כל הדברים Collection of Bells | The gallery of everything

נטלי שלמיוביץ’ עלתה לארץ מברית המועצות והיא מתגוררת כיום במרכז ראשון לציון. לפני עלייתה לארץ עבדה שלמיוביץ’ כספרנית באוניברסיטה וכיום היא עובדת בקפיטריה של בית החולים אסף הרופא. באיסוף הפעמונים החלה לפני כ 15- שנה במולדתה וכיום האוסף מונה כ 1200- פריטים
מ 46- מדינות, בהן מקסיקו ויפן. היא ממשיכה לרכוש פעמון אחד או שניים מדי חודש בישראל ובטיולים בעולם.


מציגים  נטלי שלמיוביץ’

אוצרות אורית חסון



בחולות , תערוכה | In the Sands , Exhibition

בתערוכתו החדשה בגלריה של הסדנא לאמנות ברמת אליהו, מציג עודד הירש את מיצב הווידאו הדו-ערוצי :”בחולות”. מיצב זה, שנוצר במיוחד לתערוכה, הוא פרי שיתוף פעולה בין הירש לבין חברי מקהלת “הרמוניה” בבית העולה ראשון לציון ותלמידי האולפן לעברית במתנ”ס רמת אליהו.

המיצב “בחולות” מקפל בתוכו עקרונות וערכים קהילתיים ומבקש להפנות את המבט אל קהילות העולים של יוצאי אתיופיה וחבר העמים. קהילות אלו מהוות מרכיב מרכזי באוכלוסיית העיר ראשון לציון בכלל ושכונת רמת אליהו בפרט, שכונה שמאז הקמתה משמרת את צביונה כקולטת עלייה ומרבית מתושביה הם עולים חדשים וותיקים יוצאי חבר העמים ואתיופיה.

על רקע תנופת בנייה עירונית, נוף זרוע מנופים וחולות צהובים (אשר ככל הנראה ישמשו גם הם אתרי בניה בעתיד הקרוב), מציב הירש שתי מקהלות זמר – אתיופית ורוסית – שחבריהן לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים בחצי גורן ברשמיות חגיגית ושרים שיר עם בשפת אימם. כך מיצר הירש פריים סוריאליסטי באמצעותו הוא נועץ שיניים בהוויה היומיומית הקונקרטית. ההתנגשות בין נוף פרברי-ישראלי לבין חברי שתי המקהלות על תלבושותיהם המסורתיות ממחישה את זרותם ביחס למקום, מקום בו הם נאבקים בכדי להכות שורשים.

הירש יוצר ב”תנאי מעבדה” מלאכותיים מפגש רב-תרבותי בין שתי קהילות עולים שלרוב אינן באות באינטראקציה זו עם זו, על אף שכנותן הפיזית ושותפות הגורל שהן חולקות. המפגש על הסט של הירש מייצג את הייחודיות של כל קבוצה אך גם את ההבדלים בין השתיים ומייצר באופן ישיר או עקיף התנגשות אתנית ותרבותית המנציחה נתק ושונות חברתית ומעלה ספק בנוגע ליכולת למיזוג ולגישור.

 

עודד הירש  נולד בקיבוץ אפיקים ב- 1976 והינו אמן רב-תחומי הפועל בעיקר בתחומי הווידאו, הצילום והמיצב. הירש עוסק בסוגיות הבוחנות את מוטיב הקבוצתיות והקהילתיות כפי שהן משתקפות במצבים האבסורדיים שהוא יוצר ומביים.

הירש בוגר תואר שני ממכון פראת בניו יורק וקיבל מלגות הצטיינות רבות, בין היתר מקרן ג’רום לעידוד קולנוע ניסיוני, הארגון לתרבות יהודית באמריקה, העמותה לקידום אמנות בניו יורק ועוד. עבודותיו הוצגו בארץ בין היתר במוזיאון ישראל, מוזיאון רמת גן, מוזיאון פתח תקוה, המשכן לאמנות עין חרוד ועוד. הירש הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות ברחבי העולם וזכה לביקורות נלהבות וסיקור תקשורתי נרחב בארץ (ערוץ 10, ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ ועוד) ובעולם (New York Times, ArtForum, New York Magazine ועוד).

מידע נוסף ניתן למצוא באתר: www.odedhirsch.co

In the Dunes

Oded Hirsch

November 2014 – March  2015

Oded Hirsch’s new exhibition at The Art workshop Ramat Eliyahu Gallery features a two channel video installation titled In the Dunes. Hirsch’s video installation created especially for this show was made in collaboration with members of “Harmony”, a veteran’s choir from Beit Ha-Ole Rishon LeZion and a class of the Hebrew “Ulpan” from the community center of Ramat Eliyahu. In the Dunes focuses on communal values and seeks to reexamine common perception of Russian and Ethiopian emigrants communities, key ingredients in Rishon LeZion’s population in general and Ramat Eliyahu neighborhood particularly.

Hirsch’s working practice is generally concentrated on the community as an organism; gathering large groups of people working jointly in order to fulfill a mutual goal. Oftentimes the purpose is not entirely clear and the motivation is driven neither by ideology nor by self-interest, but for the sole pleasure derived from the communal act of “togetherness”. By staging ambiguous situations, Hirsch investigates the existing dynamics within the group, the engrained tension between its individuals and the shared values that lay underneath their unification. Unlike his previous works, in which the particulars identities were unclear and their presence depended on the whole group, in this work another dimension of social specification is being developed.

In his new piece Hirsch captures a group of distinctive individuals with a homogeneous background which represents socio-economically challenged characteristics. He transforms his communal approach into a reflective process by discussing utopic social situations as well as establishing a critical platform based on Politics of Identity. Hirsch points out the expanding gap between marginal and cultural hegemony, past and present, ideology and reality. These frictions in Hirsch’s work raise misgivings regarding the certainty of the Zionist dream in contemporary Israeli reality.

Against the widespread scenery of urban construction triumph, Hirsch situates two choirs, Ethiopian and Russian, in a landscape adorned by cranes and sand dunes that will be probably transformed in the near future into another building lot. The performers all dressed up in their finest clothing; sing festively, each one in turn, a chant in their mother tongue. The clash between the Israeli suburban landscape and the members of the two choirs, who are dressed with traditional garments, is emphasized by their alienation towards the place in which they struggle to put down roots in.

By creating surrealistic situation, Hirsch confronts the daily elements of a concrete reality. Examining these two dominant communities living in Ramat Eliyahu since the 90’s, Hirsch points out a socio-cultural deficiency. Despite being a major demographical component in the city’s population, the Russian and Ethiopian communities do not receive adequate cultivation and therefore find themselves completely immersed in a cultural chaos.

Furthermore, under “controlled laboratory conditions” Hirsch creates an artificial multi-cultural encounter between these two emigrant’s groups that usually do not interact with each other, in spite of their geographical proximity and the difficulties they essentially share. This encounter on Hirsch’s set underlines the uniqueness of each group, as well as their great differences. It shows an ethnic, religious and cultural clash that perpetuates a social gap that cannot easily be bridged.

With this video installation Hirsch joins a long tradition of artists who deal with the image and the cultural implications of immigration. However, unlike artists such as Adrian Paci, Fiona Tan, Ezra Erzen and others, Hirsch’s main interest do not concern socio-political context of migration in global times, but rather focuses on the  unique angle of the local  Israeli society narrative.

The positioning of two screens side by side alludes to stylized Zionist propaganda postcards and can be seen as an echo of the local ethos of making the desert bloom. However, cracks are revealed soon enough in this flashy ideology. The sharp contrast between the captivating humoristic choir’s representation and the location they are being situated in, hints towards foreignness and dislocation rather then ideal harmony.

Hirsch’s decision to explore themes of immigration and integration through a musical context of singing choirs, is a homage to the cultural heritage of these communities and emphasizes the importance of heritage preservation.  During the years, several musical groups from Russian and Ethiopian origin were active in Rishon LeZion, some independently and some under the support of the municipality and governmental institutions. Today, only a few of them still operate (1) while others stopped their practice due to an insufficient financial support (2).

Curator: Sally Haftel Naveh

_____________________________________________________________________________________________

(1) “Harmony” Choir from Beit HaOle under the guidance of Larisa Nikol, “Hatikva” Choir from Olim Club under the guidance of Yelena Krinsky, both comprised of elder population from Russian origin. Ethiopian groups include independent group “Argev” and “No Name” (a group of younger musicians supported by the Israel Anti–Drug authority and guided by Yovav Shalit)

(2) The young musical group “Infinity” under the support of the Israel Anti –Drug authority and the guidance of Yovav Shalit was active till 2010 and the independent group “Andemat” was active until few months ago, both groups from Ethiopian origins.


פתיחה  יום שבת, 29.11.14

אמנים  עודד הירש

אוצרות סאלי הפטל נוה



מיניאטורות |הגלריה של כל הדברים Miniatures | The gallery of everything

שרית אשד היא תושבת ראשון לציון. אשד עבדה במשך שנים כמורה לאמנות ומזה כ 10- שנים היא עוסקת ביצירת מיניאטורות. אשד יוצרת מיניאטורות תקופתיות, מיניאטורות של בתי מלאכה והעתקים של חדרים ומשרדים בהזמנה. היא יצרה עד כה כמה עשרות מיניאטורות המורכבות מחפצים זעירים אשר הזמינה מהאינטרנט וגם חפצים שהכינה יש מאין. אשד יוצרת מרחבים מיניאטוריים ביחסי גודל של 1:12 . לאשד מבט סנטימנטלי על מקצועות העבר כפי שהיא מגדירה אותם, מקצועות שחלפו מן העולם, והיא מבקשת לשחזר אותם דרך בניית מיניאטורות. אשד פועלת למיסוד תחום המיניאטורות בארץ ולאיתור בית קבע לתערוכות בנושא.


מציגים שרית אשד

אוצרות אורית חסון



פיסול בכפות דקלים |הגלריה של כל הדברים Sculpting with palm fronds | The gallery of everything

גולדנברג חיים נולד בברה”מ ב-1955 ועלה לארץ ב-1974. בוגר לגרפיקה וציור בת”א ועובד כהנדסאי מכונות בתע”א הפיסול בכפות הדקלים החל על פי דבריו, במקרה, במהלך טיול רגלי בו נתקל בענף של דקל שנשרה מאחד העצים. בהתבוננות בנשורת הבחין בדמיון הרב למסכת אדם. בהתערבות מינימאלית, ע”י הוספת עיניים ופה, ייצר את המסכה הראשונה.בעודו מתלהב מתוצאות הניסיון הראשון, אסף כמות של כפות דקלים בגדלים שונים והחל לערוך ניסויים.ע”י הדבקת רשת מחומר פלסטי חיזק את החלק האחורי של העלה כשהוא מנסה לשמור על ה-“תסרוקת”  של המסכה. על פי גולדברג עובד בתעשייה האווירית, תהליך יצירת דמויות מכפות דקלים מקביל לתהליך פיתוח תעשייתי אותו הוא מכיר בתוקף מקצועו כעובד בתעשייה האווירית.

מציגים  גולדנברג חיים

אוצרות אורית חסון