דואר הכוכבים הוא אקט פרפורמטיבי שמתקיים מידיי שבוע בשכונת רמת אליהו ע”י האמניות ענת דרימר ושקד מוכיח. במסגרת הפעולה הן מתחפשות לשליחות דואר, מתדפקות על דלתות בתי התושבים ומעבירות מכתבים ומסרים מאחד לשני. כך נוצרת בין אנשי השכונה שרשרת שאלות ותשובות שמתווה מסלול בלתי צפוי ורווי הרפתקאות.
הן מספרות:
כל יום שני אחה”צ אנחנו מתחילות את המשמרת. שמות את מדי הדואר, נצנצים על הפנים, אודם, בודקות אילו מכתבים מחכים לנו ומאיזו כתובת נתחיל, שמות עלינו את תיבת הדואר והמזוודה ויוצאות. תמיד הרגע הזה של לפני היציאה לרחוב הוא קצת מעיק ומאיים. נורא קשה להתניע… באמצע היום הפרקטי עם כל המשימות והעניינים שצריך לקדם – כל שבוע מחדש זה מרגיש תקוע ותמוה להיכנע ללא נודע וללכת בין כתובות מוגרלות. ואז מתחילות ודי מהר הקסם מתעורר… מגיעות לכתובת שמישהו בשבוע שעבר הגריל, נכנסות לבניין, בוחרות באיזה קומה ובאיזה דלת לדפוק (בדרך כלל אנחנו נמשכות לאותה הדלת. כאילו יש דלת אחת שמבקשת את זה), מקבלות פנים מופתעות/מפוחדות/מבולבלות.. מסבירות מי אנחנו ודי מהר פשוט פותחות את תיבת הדואר ומציעות להם לפתוח את המכתב שמיועד להם. ברגע שאנשים קוראים את השאלה בדרך כלל הם מתרככים, והחשדנות מפנה מקום למחשבה על איך הם יכולים לעזור לאותו בן אדם שהביע צורך לעזרה/ עצה / תגובה… אנשים מתייחסים לשאלות ברצינות יתרה בדרך כלל. יש את מי שמבקש זמן לבד לחשוב ולכתוב ואז אנחנו יוצאות ומחכות על המדרגות בחוץ כמה דקות. יש את מי שמכניס אותנו הביתה לסלון וחושב יחד איתנו בעל פה איך הוא יכול לעזור לו ומה לכתוב. יש את מי שמכתיב לנו תשובה בפתח הדלת.
אחרכך מגיע השלב שאנחנו מבקשות ממנו לכתוב שאלה משלו. שם גילינו שזה שלב מאתגר משחשבנו… לקח לנו זמן איך לגרום לאנשים לכתוב שאלות באמת אישיות. מהרגע שפיצחנו את הקוד – מסתבר שזה כמו שרשרת כזאת… כשאנשים מקבלים שאלה אישית כמו ‘למה כולם שונאים אותי?’ או ‘איך להתמודד עם חרם?’ הם כבר לא יכולים שלא להגיב בשאלה אמיתית שיושבת להם כמו ‘איך להתמודד עם בת סוררת?’ בהתחלה היינו מקבלות יותר דברים כלליים כמו ‘האם יהיה טוב?’ או ‘מה צפוי לשכונה?’
עם הזמן יש כבר אנשים שמזהים אותנו כשאנחנו הולכות בין הבתים ומבינים שאנחנו בשעת משלוחים… יש למשל כמה חנויות במרכז המסחרי שפעם הגרילו את הכתובת שלהם ועברנו שם, ואז זה קטע… כל פעם שאנחנו עוברות ליד או נכנסות לקנות ארטיק – יש לנו עם המוכר איזה רגע אינטימי ומידע מאוד אישי שעבר ביננו בעבר. הילדים שפתחנו להם למשל, לגמריי רואים אותנו כדווריות של דואר. ילדונת אחת ראתה אותי בפסטיבל שכונתי שאירגנו בקיץ וצעקה לי ‘היי את האישה מהדואר!’
יש בפרויקט הזה משהו כמעט מיסטי. אנחנו ערות לצירופי מקרים יפיפיים שקורים לנו בדרך. דמיון מופרך בין אישה שעונה על השאלה של האישה הקודמת, שאלה שנשאלת על מתבגרת בעוד שבכתובת המוגרלת פותחת לנו מתבגרת ועונה על השאלה, בחור ששואל על אהבה ובכתובת המוגרלת מדבקת לב ענקית בכניסה. לפעמים הוגרלה כתובת שאף אחד לא נמצא בבית / לא פותח. אז אנחנו יושבות מחוץ לבניין ומחכות עד שמשהו יקרה. זה יכול לקחת גם שעה. בסוף תמיד משהו קורה. מגיע לאזור מישהו שברור שהוא זה שמחכה לנו ואנחנו מחכות לו והוא תחליף לכתובת הריקה.
