אף אדום וכדורי הוא סימן אוניברסלי המייצג את דמותו של הליצן. בעל האף האדום הוא הבדרן של החבורה, זה שבשום פנים באופן אסור לקחת אותו ברצינות. חמוש בחוש הומור פרוע ומטורלל, בעל האף האדום תמיד יהיה מוכן למתוח את הגבולות ולבצע תעלולים משונים, עבורנו הצופים. בשנים האחרונות, מופיע הליצן במקומות שונים בתרבות הפופולרית גם כדמות שוליים משונה, מאיימת ומפחידה. התערוכה ׳אף אדום׳ שואבת השראה מעולם הקרקסים הנודדים, ששיאו בתחילת המאה הקודמת – תקופה בה הבידור והשעשוע לא היו זמינים על גבי מסכים. הקרקסים הנודדים הגיחו לעיר למופעים חיים, מופרעים ואקסצנטריים. הם הפיחו חיים בערים ובכפרים, מתחו את גבולות ההגיון והציתו את דמיונות התושבים. כשעזבו והמשיכו במסעם, השאירו אחריהם זכרונות וחלומות. לראשונה מזה שנים, התערוכה המוצגת בגלריית הסדנא לאמנות רמת אליהו נוצרה באופן בלעדי על ידי אמני הסדנא. הרעיון שהוביל את המחשבה והיצירה של העבודות הוא אמנות לכל גיל. חווית העבודות בתערוכה משלבת משחק, רגש, צחוק, מחשבה ועניין. בתערוכה מוצגות עבודות מגוונות ושונות זו מזו הן בנקודת המוצא הקונספטואלית והן בבחירת המדיום האמנותי. שיתופי הפעולה בין אמני הסדנא, באים לידי ביטוי גם בשילובי הטכניקות והמדיומים האמנותיים שמופיעים בכל עבודה ועבודה. יוצרים: בוריס קרביץ, צאלה גרינברג, ליאת בן שושן, עובד פורן, מיכל אדלר, דור זליכה לוי.
ארבע קבוצות חדשות נפתחות השנה בסדנא:
פעולותשיריות
קבוצת פרפורמנס בעקבות ספרו של אחלנדרו חודורובסקי “ריקוד המציאות” ימי א’ 18:00-21:00
סדנת ראפ נשים
כתיבה פרפורמנס וביט בהנחיית ענת דרימר. 12 מפגשים של חיפוש אחר בקול הזורם, הפרוע, הזוהר, של כל אחת, במרחב של חופש, חשק ובלאן. ימי ג’ 18:00-20:00
קמיס
מפגש של נשים, בין מלאכה לאמנות, בין ידע קיים לתהליך יצירתי, בין אתיופיה לישראל, בין העבר להווה. בהנחיית האמנית ליאת בן שושן, בליוי בנימין מקונן. ימי ג’ 17:00-18:30
חוג אמנות דיגיטלית
לגלות עולמות יצירתיים בצילום קולנוע ואנימציה. ימי ב’ 17:00-18:30
פתיחה לא שגרתית לתערוכה לא שגרתית התחוללה אמש אצלנו בסדנא –
עשרות אנשים בכל הגילאים חוו יחד את הקרקס שיצרנו.
התרגשנו לראות את כולכם מתבוננים, נוגעים, מציצים, מתרוצצים ורוקדים בין העבודות בתערוכה.
תודה לYaniv Yano Eliash על מופע ליצנות משגע
צילמה בכישרון – עמית גביש
הקיר הרביעי
מאיה אטון, דגנית בן אדמון, דנה יואלי
אוצרות: אלפא חיימוב ואורית חסון ולדר
15.12.2018
“הקיר הרביעי” הוא מונח מתחומי התיאטרון והקולנוע המתאר קיר שקוף ובלתי נראה החוצץ בין הבמה או הסצנה המצולמת לבין הצופה. המונח נקשר למהות תערוכה זו שבה הפְּנים (של בית, של רגעים אינטימיים הרשומים בזיכרון) מתערבב עם החוץ (רחוב, זהות לאומית, דברים המוגדלים פי כמה וכמה ונראותם בולטת ומוחצנת). בתערוכה, הקיר הרביעי אשר הגן על הפְּנים מפני החוץ, מתמוסס ונעלם, והצופה כמו צועד פנימה אל התוֹך הרך והפגיע של עבודות האמנות.
הולדת התערוכה ברצון להתעכב על הממד הצוּרני-אדריכלי של שכונת רמת אליהו שבה נמצאים הסדנה וחלל התצוגה. הצורות, הצבעים והדגמים שקלטו שלוש האמניות במרחב הציבורי – חזיתות הבניינים, המבנים התעשייתיים והמרכזים המסחריים – הם נקודת המוצא של התערוכה. אחרי שסיירו בשכונה, תרגמו האמניות את שראו בהקשרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שהם חלק מהשפה האמנותית הייחודית לכל אחת מהן.
שכונת רמת אליהו היא אחת מערי החולין(1): שכונת מגורים כמוה יש רבות, שכונות שבהן מתנהלים חיי היום יום ללא זוהר ומסתורין. החזית האפרורית המודרנית, היא מאיץ ליוזמות פרטיות זעירות של הוספת אזורי צבע חמים שנועדו לשפר את סביבת המגורים: צורות אדמדמות על סורג, החלפת מעקה מרפסת סטנדרטי במעקה דקורטיבי בצבעי בורדו, קיר ורוד-מסטיק המסמן מבחוץ דירה אחת במרכזו של בלוק דירות אפור.
מאיה אטון רואה בתוספות צבע ספונטניות אלה ניסיון להוסיף רעננות ויופי- כמו איפור הפנים בסומק בגוון ורדרד. הצבעים שדהו בשמש מכמירי לב, שריד לאיפור שנמחה ונמרח, ולחילופין מעלים על הדעת אדם שהסמיק, ומנסה בכל כוחו לא לבלוט. סומֶק, פסל הפודרייה שבנתה אטון, אביזר איפור אינטימי שהוגדל לממדים על-שימושיים, מצויד באבקת סומק בגוון ורוד עתיק הדומה לצבעים שמופיעים ברחובות השכונה. בפודרה הדחוסה מוטבע סמל גרפי הלקוח מקישוטים גיאומטריים שבהם הבחינה האמנית על חזיתות הבתים וכך מונצחת החזית הציבורית באבקה העדינה לשימוש אישי.
בְּקִיעַ, מיצב הדגלים הגדולים של דנה יואלי הוא תעתוע בין זיכרון אישי לאתוס לאומי. קירות רכים – ספק גדרות אבנים, ספק קירות הנצחה – שכמותם נמצא בכל עיר ובזיכרונות הילדות בארץ. יואלי מגדילה צילומים של שברי אבנים ובלוקים מקירות וגדרות בשכונת רמת אליהו ומדפיסה אותם על בד לשילוט חוצות. בין אבני הגדר המוגדלות חבוי דיוקן קטן של קיסרית האימפריה הביזנטית תיאודורה, כפי שהונצחה בפסיפס לפני מאות שנים בעיר וורונה שבאיטליה. הצילום היה תלוי בבית משפחתה של האמנית והוא מהווה עבורה זיכרון ילדות חשוב. האמנית הטמינה קטע מהדיוקן שנצרב בזיכרונה הפרטי – עין אחת, רבע כתר, ושליש מהפנים הקיסריות – בין האבנים והשברים של זיכרונות ילדות קולקטיביים. כמו הפודרייה של מאיה אטון שגדלה פי כמה, גם הדגלים התופסים את כל גובה חלל הגלריה מאירים רגע מוכר ובנאלי באור גדול. במעבר למדיום צילומי הפכה התחושה של אבן מחוספסת למשטח חלק, בעוד השברים והאבק של המיתולוגיה השכונתית מתמזגים עם ההוד וההדר של המיתולוגיות העתיקות.
כשהיא נזכרת בנסיעה לאורכם של הרחובות בשיכונים שבעיר ילדותה באר שבע, מדמיינת דגנית בן אדמון את חזית הבניינים הארוכה המסתירה מאחוריה עשרות דירות, כמוסות חיים המקודדות בדגמים, בצורות ובצבעים שבחדרי המגורים המשפחתיים ובחדרי השינה. הטקסטיל הביתי – הביגוד, הווילונות, המפות – מחצין את התשוקה לבלוט ולהתהדר במָקום שבו נוכחים דווקא חזרתיות אפרורית ושכפול. הבד, בהיותו חומר העוטף את הגוף מרגע היוולדו, מדבר בשפה אוניברסאלית של מגע וראייה מישושית(2) במיצב Inside-Out מייצרת האמנית, במהלך של טרנספורמציה מודרניסטית המערבת הפשטה וצורות גיאומטריות, “ארכיון בדים” שבאמצעותו היא חושפת בפני הצופים את פְּנים הדירות הבנויות זו לצד זו ובו בזמן מנכיחה את הרחוב- הפְּנים מושלך אל החוץ. כמו דנה יואלי, גם בן אדמון בונה קיר רך- אך בעוד הקיר הגמיש של יואלי נבנה על ידי הקצנה וחיקוי, בזיקה לזיכרון קולקטיבי של הנצחה ומיתוס לאומי, הקיר הרך והמרופד של בן אדמון נבנה כחפץ הגנה על יקיריה גם בידיעה שזהו חיקוי בלבד.
אלפא חיימוב
(1)ד”ר רועי ברנד, The Urburb – קטלוג הביתן הישראלי של הביאנלה ה- 14 לאדריכלות בוונציה (עורכים ר’ ברנד וא’ שלום), הוצ’ שטרנהל ספרים, 2014, עמ’ 276.
(2)את ההשראה לצמד מילים זה קיבלתי מתוך מאמרה של אירנה גורדון “החוש הטקסטילי”.
גורדון אירנה, (2015), החוש הטקסטילי, בתוך: ברטל,א’, זהבי ר’, ארליך ע’ (עורכים), מחשבות על קראפט (עמ’ 3387-406), תל אביב: רסלינג.
The Fourth Wall
Maya Attoun, Dganit Ben Admon, Dana Yoeli
Curators: Alfa Haimov and Orit Hasson Walder
Opening: Saturday evening, December 15, 2018
The Fourth Wall is a concept from theatre and cinema describing an invisible transparent wall dividing the stage or photographed scene from the viewer. The term is linked to the essential nature of this exhibition in which interiors (such as homes, or intimate moments engraved in memory) blend with the external (the street, national identity, enlarged several times to exaggerate their visibility and make them stand out). The “fourth wall” which protects the interior from the outside melts away and disappears in this exhibition, leaving the viewer to seemingly stride right into the artworks’ soft, vulnerable core.
The exhibition was conceived in the wish to take time to consider the aspect of architecture in the Ramat Eliyahu neighborhood, where the Art Workshop and Gallery are located. The forms, colors, and patterns that the three artists perceived in the visual public space formed by the residential, industrial, and commercial buildings constitute the exhibition’s point of origin. After touring around the neighborhood, the artists translated what they saw into the sociopolitical-cultural contexts that form part of each one’s unique art language.
The Ramat Eliyahu neighborhood is one of Israel’s “urburbs”[1] : a fragmented hybrid of urban and suburban, a residential neighborhood among many in which daily life goes about without any glamour or mystery. The modernist grey façade is a catalyst for small private enterprises in which residents have added areas of warm color designed to improve the environment, such as reddish forms of a window bar, a decorative burgundy-colored railing replacing a standard balcony railing, a bubblegum-pink wall marking the outside of a single apartment at the center of a grey cinderblock housing project.
Maya Attoun considers these spontaneous additions of color an attempt to add freshness and beauty – like adding pinkish rouge to the face. The colors that have faded in the harsh sunlight, remnants of makeup that smeared and was erased, often bring to mind a person who blushed but makes utmost attempt not to stand out. “Somek”[compact],Attoun’s sculpture made of shapes of makeup or blusher compacts, an intimate accessory enlarged to an unusable size, is filled antique rose blush similar to the colors appearing in the neighborhood streets. The dense powder is stamped with a graphic logo taken from the geometric decorations the artist noticed on the building facades, thus memorializing the public façade with the delicate rouge meant for personal use.
“Bekia” [splittable] the large flag installation by Dana Yoeli is an illusion between personal memory and national ethos, with soft walls which may be read as stone walls or perhaps walls of a memorial such as found in each Israeli city and in the childhood memories of most Israelis.Yoeli enlarged photographs of broken stones and blocks from walls and fences in the Ramat Eliyahu neighborhood then printed them on sheets used for large-scale outdoor billboards. Among the enlarged images of stones making up the wall is a small portrait of the Byzantine Empress Theodoraas commemorated in a centuries-old mosaic in Verona, Italy. The photograph was hanging in the artist’s childhood home, constituting an important memory for her. The artist hid a portion of the portrait, indelibly imprinted on her private memory – just one eye and a quarter of a crown, a third of her face – among the broken stones of collective childhood memories. Like Maya Attoun’sblusher compact enlarged several times, the flags are huge, taking up the full height of the gallery space, illuminating a familiar banal moment. The transition to the medium of photography transformed the sensation of rough stone surface into a smooth area while the fragments and dust of the neighborhood’s mythology blend with the glory and splendour of ancient mythologies.
Dganit Ben Admon remembers riding through the streets of Beersheva as a child, passing by the mass housing blocks. The memory evokes thoughts of how the long facades of the project concealed dozens of apartments. Filled with life, the housing blocks are encoded in the patterns, forms, and colors of the living rooms and bedrooms: domestic textiles of clothing, drapery, tablecloths, externalizing the passion to stand out and show some beauty in a place in which the repetitive greyness and replication are strongly present. Fabric, as material wrapping the body from the moment of birth, speaks in a universal language of contact and tactile vision[2].In her installation Inside-Out, the artist creates a “textile archive” through a modernistic her modernistic transformation blending abstraction and geometric shapes. Through this archive she reveals to the viewers the interiors of the apartments stacked up and placed side by side, while at the same time, making the street present in a process in which the interior is projected outward. Like Dana Yoeli, Ben Admon also builds a soft wall – but while Yoeli’s flexible wall was built through imitation and taking things to the extreme in its link to the collective memory of commemoration and national mythos, Ben Admon’s soft, upholstered wall has been constructed as an object protecting her dear ones, even though she knows that it is merely an imitation.
Alfa Haimov
[1] Dr. Roy Brand, in The Urburb: Patterns of Contemporary Living, Catalog of the Israeli Pavilion of the 14th Venice Biennale for Architecture, Brand, R. and A. Shalom (eds.), (Sternthal Books, 2014), p. 276.
[2] My inspiration for the term is from Irena Gordon’s article on “Woven Consciousness” (2015) in Mahshavot al craft (Thoughts on craft), Bartal , U., R. Zehavi, and E. Ehrlich (eds.), (Tel Aviv: Resling), pp. 387-406.
טרזן על סדין הסדנא לאמנות רמת אליהו 2017
אמנים : יעל בן שלום, ליאור גריידי, צאלה גרינברג, עומר קריגר, הלל רומן
‘בחלון אמנית: נועה טורקניץ
אוצרת: אורית חסון ולדר
*English follows below
שם התערוכה “טרזן על סדין” נשען על זיכרון ילדות של ותיקי שכונת רמת אליהו שצפו בסרטי “טרזן” ו”זורו” שהוקרנו על סדינים במרחב הציבורי של השכונה. לתערוכה קדמו פעולות אמנות ציבוריות שנערכו בשכונה במסגרת פסטיבל ״פינוי בינוי תתחדש אליהו״ ואחריו.
התערוכה מבקשת לבחון מה קורה להיסטוריה ולמיתולוגיה מקומית בעיבוד למדיום ולדור אחר ובאילו אופנים ניתן לעסוק בחומרי ארכיון מבלי להיתפס לנוסטלגיה. בנוסף ייבחן הפוטנציאל הקיים במפגש של אמנים עכשוויים עם עדויות וזיכרונות של המורשת העדתית לייצור תרבות חיה ופועמת.
במסגרת התערוכה מוזמנים התושבים להתארח במיצב מיוחד שנבנה בשיתוף ותיקי השכונה, מוצבים בניינים עשויים סוכר שנתרם על ידי תושבי השכונה ותלויים על החלון דגלים בהשראת סיפוריה של תושבת השכונה רינה, ששמה הוחלף במצוות בעלה לשרה כדי שיביא מזל טוב.
בעבודת וידיאו שנערכה במיוחד מתועד אירוע של שידור חי” של “רדיו קול המדינה הבאה” פעולה ציבורית של האמנים עומר קריגר והלל רומן (במסגרת “פסטיבל פינוי בינוי- תתחדש אליהו) בוידיאו ניתן לעקוב אחרי רצף של דיונים בעברית וSaveבאמהרית בין הדוברים נציגי מנהלת פינוי בינוי, קס סמאי אליאס – קס העדה בראשל”צ, ח״כ יוסי יונה – המחנה הציוני, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית ותושבי רמת אליהו.
בעבודתה של יעל בן שלום יוקרן על גבי מסך מגע סיור וירטואלי במוזיאון למורשת יהודי תימן. המוזיאון, שהוקם ב-1970 על ידי סבה של האמנית בנתניה ונותר כמעט ללא שינוי מאז, צולם ב-360 מעלות על ידי צלם מוסמך של google street view באופן שמאפשר לצופה לשוטט בו בלי להיות נוכח במקום פיזית. העבודה מבקשת לעורר שאלות אודות תפקיד המרחב הפיזי של מוזיאון מורשת בימינו ויחסי הגומלין בינו לבין המוזיאון המדומיין המוצג לצופה בגלריה.
המיצב של צאלה גרינברג מציע דגם של שכונת רמת אליהו העתידית. הדגם עשוי כולו מסוכר ונוצר בהשראת דיווחים וכתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות בעיתונים ובאתר העירייה סביב תכנית הפינוי בינוי. הסוכר ששימש חומר גלם ליצירה נאסף על ידי האמנית בתרומה מדלת לדלת. תהליך האיסוף מתועד בסרט שמהווה חלק מהמיצב, שנע בין ניסוי קולינרי בסוכר וניסוי מדעי במצבי צבירה משתנים.
האמן ליאור גריידי הציב במרחב הגלריה שולחן שתכנן בשיתוף עם ותיקי השכונה: יוסף גולן,סעדיה גרמי,איציק ששון ומרדכי ברזילי .השולחנות, המאזכרים שולחנות בית ספר, יזמנו סיטואציות של אירוח אשר במסגרתן יפגשו התושבים על כוס קפה ויאספו חומרים ארכיונים, כשהתושבים הוותיקים משמשים כספרנים ומידענים. על השולחן חקוקים שמותיהם וכינוייהם של הוותיקים (איציק קלרה, דני חסיבה) שמביאים לידי ביטוי תופעה בה הם החליפו את שמות משפחתם המסורתיים בשמות אימותיהם, שהיו הדומיננטיות במשפחה.
בחלון אמנית הפונה לרחוב תציג נועה טורקניץ’ עבודה הבנויה משני חלקים בטכניקה מעורבת המזכירה שמיכות טלאים ,מעין דגלים ארוכים שנוצרו בהשראת סיפוריה של תושבת השכונה ילידת 1920 רינה (שרה) נתן המייצרים מיתולוגיה ייחודית לה וליוצאי תימן בתקופתה.
Tarzan on a Bedsheet
Ramat Eliyahu Art Workshop, 2017
In the Gallery: Yael Ben Shalom, Leor Grady, Tseela Greenberg, Omer Krieger, Hillel Roman
In the Artist’s Window: Noa Turkenitz
Curator: Orit Hasson Walder
The exhibition Tarzan on a Bedsheet is based on the childhood memories of the old-timers of the Ramat Eliyahu neighborhood of watching Zorro and Tarzan films on improvised screenings on bedsheets in the neighborhood’s public spaces. Preparations leading up to the exhibit included public art actions in the neighborhood before, during, and after the Pinui/Binui Festival referring to the neighborhood renewal project.
The exhibition is an attempt to examine what happens to local history and mythology when processed in a different medium by a different generation. In what ways can we engage in archival material without falling into the trap of nostalgia? The artists further explore the potential to create a living, breathing culture existing in the encounter between contemporary artists and testimonies and memories which are part of the heritage of a particular ethnic community.
The exhibition invites local residents into a special installation constructed in collaboration with the neighborhood old-timers, comprising buildings made of sugar cubes contributed by local residents. Flags inspired by Rina’s stories hang in the windows, including Rina’s own story of how her husband ordered her to change her name to Sarah to bring good luck.
The public art actions by Omer Krieger and Hillel Roman as part of the Voice of the Future State Radio Station – Kol Hamedina Habaa, are been documented in a video-art piece edited especially for the exhibition. It depicts the live-streaming event held during of the Pinui/Binui Festival on Neighborhood Renewal, especially discussions in Amharic and Hebrew between representatives of the Pinui/Binui Neighborhood Renewal administration, Kes Samai Elias, religious leader of the Ethiopian community in Rishon Lezion, and between MK Yossi Yonah of the Mahaneh Hatzioni, one of the founders of the Eastern Democratic Rainbow, and local residents.
Yael Ben Shalom’s work will be screened on a touch screen in the Museum of the Heritage of Yemenite Jewry, founded in 1970 in Netanya by the artist’s grandfather. It has hardly changed since them. The 360° photography was filmed by an authorized photographer of Google Street View, enabling viewers to go on a virtual tour of the Museum without being physically present. Ben Shalom’s artwork seeks to arouse questions on the function of a heritage museum in this day and age and the reciprocal relations between the image of the museum presented to viewers in the gallery space.
Tseela Greenberg presents an installation proposing a model of the future Ramat Eliyahu neighborhood, made entirely of sugar, created in the wake of reports and features in the press in recent years and posted on the Municipality’s website on the neighborhood renewal project which intends to clear out residents and rebuild it. The sugar was gathered in door-to-door donations by the artist, a process documented in the film which is part of the installation, part culinary experimentation with sugar and part scientific experiment with changing physical states of material.
Leor Grady’s table placed in the gallery space was designed by the artist in collaboration with veteran neighborhood residents Yosef Golan, Saadia Garami, Itzik Sasson, and Mordechai Barzilai. The tables, reminiscent of schoolroom desks, invoke situations of hospitality. During these encounters, residents can meet over a cup of coffee, collect archival materials, encounters in which the old-timers act as librarians and information technologists. The veteran residents’ names and nicknames cut into the tables (Itzik Clara, Danny Hassibah) reflect the phenomenon of people changing their traditional family names to bear their mother’s name, as the mothers were dominant in the families.
The Artist’s Window facing the street showcases Noa Turkenitz’s work in mixed media made in two sections, bringing to mind patchwork quilts. They form what look like long flags, inspired by Rina (Sarah) Natan, a local resident born in 1920, creating a mythology unique to Rina and other of her contemporaries who are part of the Yemenite community.
